ה-Blame Game בין ישראל לפלסטינים עומד לפני סיומו, בהצלחה ישראלית, אבל יש לדעת איך לשחק את פרק הסיום בחוכמה. מיוזמת קרי לשלום-נצח בין ישראל לפלסטינים לא יצא כלום, לצערנו. ישראל רוצה שלום, אבל שר החוץ האמריקני ושותפיו האירופים לקחו את הכמיהה לשלום צעד אחד רחוק מידי והפעילו לחצים על ישראל ועל הפלסטינים, אך בעוד ישראל תוכל לעמוד בלחצים – הפלסטינים לא יוכלו, ויש להיערך לקריסת הרשות הפלסטינית.
אבו מאזן משך את הפלסטינים לכיוון תהליך מדיני, שנועד לבודד את ישראל מבעלות בריתה במערב – ארה"ב ואירופה. הוא חשב כי האו"ם, אירופה והנשיא אובאמה, שנראה לו פרו-פלסטיני, יאמצו את עמדות הפלסטינים ויפעילו מכבש לחצים על ישראל, והוא צדק. זה מה שקרה. אבל הוא לא העריך כי מכבש הלחצים יופעל גם עליו. בעוד ישראל תוכל להתמודד מול מכבש הלחצים, הרשות הפלסטינית לא תוכל.
בצר לו, פנה אבו מאזן לנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, וביקש ממנו לקחת מידי ארה"ב את שרביט ההובלה של התהליך בין ישראל לפלסטינים. אחר כך שלח את בכיר פתח, ג'יבריל רג'וב, לטהראן, כדי למצב את הפלסטינים בציר הרוסי יחד עם איראן. בסוריה, בגלל אסון הפליטים במחנה "ירמוכ", נמצאים הפלסטינים בצד של אסד נגד המורדים, ואי למעשה גם נגד ארה"ב.
פירוש הדבר הוא כי בעוד המחלוקת בין ישראל לארה"ב היא בעניינים סבירים, בין רמאללה לארה"ב מתרחב קרע. ביטוי לקרע הזה היה כאשר בפגישתם האחרונה ברמאללה החליפואבו מאזן וקרי צעקות זה על זה. הסיבה האמיתית מדוע קרי לא חוזר לאזורנו היא שאבו מאזן לא רוצה לראות אותו.
פירוש הדבר כי האופציה של אבו מאזן לזכות בתמיכת אירופה בהליכה לאו"ם כדי להעניש את ישראל על כל מיני בוקי סריקי נחשלת מאוד. ועדיין עומד בעינו החרם האירופי על ישראל, אך על כיצד יש להתמודד מולו נתייחס בפעם אחרת.
קרי אוהב את אור הזרקורים. בביקורו הבא בישראל הוא רוצה לכנס אירוע גדול ובו יכריז על הנייר שהוא הכין, ויש לסייע לו בכך, אבל להדגיש כי את האירוע הזה הוא יכול היה לכנס רק בישראל, ולא ברמאללה.
כל עוד הנייר הזה פתוח להערות הצדדים – נזקו מועט. ישראל תקבל את הנייר עקרונית ותעיר את הערותיה. אנו מעריכים כי רמאללה לא תוכל להעיר הערות אלא תדחה את הנייר על הסף, ובכך משחק ההאשמות יסתיים בהצלחה ישראלית.
הבעיה היא שבעקבות דחיית הנייר של קרי הרשות הפלסטינית עלולה לקרוס, ואז כל המערכת הישראלית-פלסטינית תיכנס לסחרור.
