רוב השיח סביב התרחיש של סנקציות מתנהל תוך מודעות מעטה לגבי האופן בו מקבל האיחוד האירופי, הלכה למעשה, החלטות במדיניות חוץ. מחקר זה נועד לספק עבור קובעי מדיניות מבט מבפנים על הסיכויים לקיומן של סנקציות עתידיות של האיחוד האירופי נגד מדינת ישראל. מחקר זה:
- עוסק בשאלות מרכזיות בנוגע למנגנונים באמצעותם מטיל האיחוד האירופי סנקציות.
- מנסה לפשט במדויק את המורכבות של מוסדות חופפים שמתכנסים יחד כדי לקבוע את מדיניות החוץ של האיחוד האירופי ככלל, ואת מדיניות הסנקציות בפרט.
- מתייחס לאי בהירויות במדיניות החוץ של האיחוד האירופי ולאופן בו הן מנוצלות על ידי ידידיה ואויביה של ישראל, תוך התמקדות בשאלה כיצד עולות לסדר היום הצעות לסנקציות.
יידרשו התפתחויות יוצאות דופן ובלתי צפויות בשביל שהאיחוד האירופי יאמץ באופן רשמי משטר סנקציות חדש נגד ישראל באמצעות מדיניות החוץ והביטחון המשותפת (CFSP), בלי קשר לתקדים שנקבע על ידי "Horizon 2020", פרויקט המחקר של האיחוד האירופי, והנחיותיה של הנציבות האירופית בעניין. בזירה זו, האיחוד האירופי משתמש בשילוב בין שיטות הצבעה הדורשות רוב מוחלט או "רוב מוסמך", דבר שיוצר "רף אישור" גבוה יחסית. מסיבות אלו, התרחשות זו עודנה בלתי סבירה.
עם זאת, כל NGO, או תנועת ה-BDS למשל, יכולים לפנות לחבר פרלמנט של מדינתו או לקבוצת חברי פרלמנט, שיכולים לשדל משרד ממשלתי מקומי להעלות לדיון בבריסל נושא כמו סנקציות נגד ישראל.
אם ארגוני BDS מפעילים לובי במדינות כמו בריטניה, גרמניה וצרפת, ארגונים פרו-ישראלים צריכים לעשות את אותן הדבר בכיוון ההפוך. אם משרד ממשלתי של מדינה חברה אינו רואה כל ניסיון להדוף ארגוני BDS, סביר הרבה יותר להניח כי ההצעה בהשראת ה-BDS תגיע בסופו של דבר לקובעי מדיניות ולמוסדות בבריסל.
