בלוגים

מדינות ערב מתפוררות למרכיביהן האתניים

01/12/2013

המכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS, פרסם לאחרונה מסמך חשוב ביותר מאת יואל גוזנסקי וארז שטרים הקובע כי למרות שהמעצמות הגדולות מנסות לשמר בכל הכוח את גבולות מדינות ערב הקיימות ואת משטרן הריכוזי הבסיסי, הרי התהליכים האמיתיים במזרח התיכון הם הפוכים: מדינות ערב מתפוררות למרכיביהן האתניים הבסיסיים כלפיה פנימה, וגבולותיהן נפרצים כלפי חוץ.

זו קביעה נכונה המחייבת את ישראל להתנתק מאקסיומות שליוו אותה עד היום ולנסח דוקטרינה מדינית חדשה המבוססת על המציאות החדשה. את המציאות החדשה ניסח המדינאי המצרי הוותיק, עמרו מוסא, כאשר דחה שתדלנות כלשהי של משלחת מערבית שבאה לקהיר: “אנשי מכה מכירים טוב מאחרים את נקיקיה” (“אהל מכה אדרא בשיעאביהא”). דהיינו, המערב – אירופה וארה”ב – גרמתם כבר למספיק נזק, הניחו ליושבי האזור לטפל בענייניהם לבדם.

אף על פי שהקביעה של INSS נכונה בעקרונותיה, הרי הניתוח של המצב בסוריה טעון עדכון. ראשית, הכוח של הליברלים באופוזיציה בטל בשישים. לא הם שירכיבו של הממשלה שאחרי אסד, אם בכלל תורכב. המעצמות על כל פנים חותרות להושיב בדמשק קואליציה של אחים מוסלמים ובעת’יסטים לשעבר. מכיוון שהמערב לוקה בליקוי מאורות כללי, הנחת היסוד צריכה להיות שזאת עוד טעות בשורת הטעויות הקריטיות המלוות את החלטותיו מאז פרץ הסער הערבי.

לא רק עמרו מוסא סבור שעל המזרח התיכון לקחת את ענייניו לידיו. גם מסעודיה נשמעו דברים מפורשים בעניין במהלך סוף השבוע האחרון, כאשר אמר הנסיך אל-ווליד בן טלאל במפורש כי
סעודיה והמפרץ ישמחו אם ישראל תתקוף את איראן, “לא ישראל מאיימת עלינו אלא איראן”. ולגבי ההסכם שנחתם בז’נבה בין איראן למעצמות הרי עמדתו של הנסיך הסעודי לא שונה מעמדותיו של ראש הממשלה נתניהו, ואולי אף חמורה יותר, שכן בעוד נתניהו מקפיד על כבודו של הנשיא אובאמה, הנסיך הסעודי פחות .[2]

הנסיך ווליד הוסיף כי ישראל והפלסטינים צריכים להגיע סוף סוף להסכם שלום, אבל כל עוד שר החוץ ג’ון קרי מנהל את העניינים לא יהיה שלום, אלא להפך – לחציו על ישראל לשחרר אסירים תמורת המשך הבנייה בהתנחלויות גרמו למשבר האחרון בין הנושאים ונותנים הישראלים והפלסטינים וכעת קשה לדעת איך ייצאו ממנו. הישראלים כעסו של שחרור הרוצחים, והפלסטינים כעסו על המשך הבנייה, ואווירת המו”מ נעכרה במקום להשתפר.

עקרון “אנשי מכה מכירים טוב יותר את נקיקיה” צריך לחול גם בעניין הפלסטיני. פה ממש לא צריך את קרי. שיחה בין ירושלים לרמאללה היא עדיין שיחה מקומית, כמו שבתהליך השלום עם מצרים- קודם סיכמו את העקרונות בלי ידיעת ארה”ב ורק אחר כך שיתפו אותה. גם כאן יהיה ניתן לשתף את קרי אחרי ששני הצדדים יסכמו מה שיסכמו, אם יסכמו, אבל לפחות האווירה תשתפר.

ונחזור לסוריה. המצב בחבל הכורדים מעורר דאגה אמיתית. אסד הבין טוב מכולם את הדינמיקה הפנימית והעניק לכורדים “מנהל עצמי”. זאת איננה אוטונומיה  אלא ניהול העניינים בידי הכורדים, בעלי בריתו מן המפלגה הדמוקרטית PYD. דווקא ממשלת אל-מלאכי השיעית בבגדאד החליטה לתת להם סיוע כלכלי, כלומר, החבל הכורדי הופך להיות ציר מרכזי ב”קשת השיעית הצפונית”. בעוד המערב מחשב חישובים מי יישב בדמשק וינהל משם ביד רמה את סוריה כולה, אסד מעביר את המיעוטים לצידו.

ישראל לא יכולה לעשות הרבה, אבל לפחות היא צריכה להבין כי הסיכוי היחיד שלה להשתלב באמת במזרח התיכון הוא בהפיכתו של האיזור למרקם מגוון של עדות ודתות. הסיכוי הזה יאבד אם אסד יקדים ויקים מערכת של דתות ועדות שהיא חלק מן המערך הפרו-איראני, שנסמכת על הקשת השיעית.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

אודות המחבר פינחס ענברי

פנחס ענברי, יועץ וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, עיתונאי ותיק ופרשן לענייני ערבים והמזרח התיכון. מחברם של מספר ספרים העוסקים בפלסטינים, וביניהם:The Palestinians: Between Terrorism and Statehood (Sussex Academic, 1996).
This entry was posted in מזרח תיכון. Bookmark the permalink.