הפרשן האסטרטגי האמריקני החשוב, ג'ורג' פרידמן, פרסם שוב נייר הערכה באתר שלו Stratfor, בו הוא מסביר מדוע על ארה"ב ואיראן להיות בעלות ברית. פרידמן מטיף לקו הזה עוד מימי אחמדינג'אד, ובשורה התחתונה שואל: מדוע עלינו להתקוטט עם איראן, והרי אנו בעלות ברית טבעיות?
לדעתנו, פרידמן מייצג את הלך הרוח האמיתי בבית הלבן. את המהלכים מול איראן אין להבין כניסיון לבלום את תוכנית הגרעין האיראנית, אלא כמאמץ ליצור יחסים חדשים של בעלות ברית. ההיגיון שעומד מאחורי הניתוח של פרידמן הוא שמצב היחסים בין ארה"ב לאיראן מזכיר את מצב היחסים עם סין; חרף המתיחות האידאולוגית מצאו סין וארה"ב אלה את אלה בגלל הסכנה המשותפת מברית המועצות. במקרה שלנו – האויב המשותף של ארה"ב ואיראן הוא הסונים הרדיקלים.
גם הסעודים קראו את המאמרים של פרידמן עוד בימי אחמדינג'אד והם מבינים כי הממשל של אובאמה מבקש ברית עם איראן נגדם. הם מבינים כי אין מדובר רק בקו רך מול תוכנית הגרעין של איראן, אלא בהחלפת צדדים. גם ישראל צריכה לשאול עצמה שאלות דומות.
פרידמן מאשר למעשה כי כאשר פרץ האביב הפרסי, אובאמה לא היה מעוניין בהצלחתו ורקם תוכניות לקשר עם האייתוללות.
ההפרכה הגדולה בתיאוריה הזאת היא שאיראן איננה סין והסונים אינם ברית המועצות. הוא מתעלם מן העיקר: שלצד הושטת היד לאייתוללות, הממשל של הנשיא אובאמה מושיט יד גם לאחים המוסלמים. כלומר: הוא מבקש להשתית את המזרח התיכון על אדני ברית אמריקנית-שיעית-סונית.
זה כמובן עורבא פרח, אין לכך סיכוי וגם לא צל צלו של סיכוי. במקום זה אנו עדים להגעתה של משלחת רמת דרג מרוסיה בקהיר.
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
