לפני 20 שנה ראיינתי את דוד בר-אילן, העורך הראשי דאז של ה-Jerusalem Post. בר אילן אמר על התקשורת הזרה הוא אמר כי "הBBC- הוא ללא ספק העבריין הגרוע ביותר כשזה נוגע לישראל". אחת הדוגמא שהוא הביא לגבי הזדון שלה התייחסה לבית קפה שהתמוטט במזרח ירושלים הערבית עקב בעיות מבניות. יהודים וערבים עבדו יחד כדי להציל חיים, מה שהדהים את פעילי אש"ף, אך ה-BBC לא אמרו מילה על שיתוף הפעולה הזה. כל שהם דיווחו עליו היה שערבים נפגעו וחזרו על העלילה לפיה בעצם הוטמנה שם פצצה. בר-אילן הוסיף ואמר כי קיימות עוד מאות דוגמאות של רוע מטעם הBBC בעולם הפוליטי.
לאחר הסכמי אוסלו בספטמבר 1993, לצורך כתיבת ספר, ראיינתי 16 ישראלים בולטים, ביניהם בר אילן. שאלתי אותם איך הם רואים את מצבה של ישראל ומה הם צופים בעתיד. הספר יצא לאור לאחרונה מחדש בשם "Israel's New Future Revisited", והוא כולל הקדמה חדשה המשווה בין הציפיות דאז לבין המציאות והתקוות הישראלית כיום.
כותרתו של הריאיון עם בר אילן הייתה: "הזיוף של התקשורת הזרה נמצא כאן כדי להישאר", ובמרוצת השנים היא התבררה כנכונה. הוא היה משוכנע שלמרות הוויתורים הגדולים של ישראל לאש"ף בהסכמי אוסלו, ההטיה האנטי-ישראלית החזקה של התקשורת המודפסת והאלקטרונית הבכירה תמשך. בר-אילן הניח שהתקשורת העולמית לא תגיד "הישראלים עשו ויתורים שאף אחד לא צפה. עכשיו תורם של הערבים להתפשר על כמה נקודות". הוא חזה כי רובם ימשיכו להיטפל לישראל וידרבנו אותה לעשות עוד ויתורים.
התחזיות של בר אילן התבררו שוב כנכונות בנסיגה החד-צדדית של ישראל מרצועת עזה ב-2005, בתוקפת שלטון ממשלתו של אריק שרון. האשראי שישראל קיבלה על כך נשכח מזמן. "הדיבידנדים" מהנסיגה כללו את חיזוקו של חמאס, שניצח בבחירות הפלסטיניות לפרלמנט ב2006, עליית הג'יהאד האסלאמי בעזה, כמו גם ירי טילי קסאם הדרגתי לתוך ישראל, שבתחילה כוון רק לעבר שדרות, לאחר מכן לעבר אשקלון, אשדוד, באר שבע, תל אביב ולעיתים אף מחוץ לירושלים.
בר אילן ראה את הנולד גם בנושאים אחרים. הוא אמר כי "ברגע שאתה מבסס את השלום כמטרה הסופית, אין שום דבר שהצד השני לא יוכל לדרוש בשמו". הוא הוסיף כי "תהליך השלום" יכול בסופו של דבר להוביל למה שהוא הגדיר כ"שלום הקבר". הוא גם תקף טענה אחרת לפיה ישראל צריכה לעשות שלום כל עוד היא חזקה. בר אילן טען כי זה אומר שישראל תהפוך לחלשה על ידי עשיית שלום, ולפיכך לאחר צעד זה לא יהיה לה שלום כלל. המסקנה ההגיונית של טענה זו תהיה: אם יכול להיות שלום ללא מדינה, אז למה לא לוותר עליה לגמרי?
למרות שהערכתו את העולם הערבי הייתה קודרת, בר אילן כנראה לא היה פסימי מספיק. הוא חזה שקיימת אפשרות סבירה שהמדינות הערביות יהפכו ליותר דמוקרטיות תוך 10 או 15 שנה. הוא הגיע למסקנה שאם זה יקרה, תדמיתה של ישראל לא תישאר כפי שהייתה אז בקרב הערבים. המהפכות של השנים האחרונות הוכיחו כי מדובר באשליה. תוניסיה, בה התרחשה כמות הרציחות הנמוכה ביותר ביחס לכל מדינת "אביב ערבי" אחרת, מנסה כעת להעביר חוקה – בקושי רב. החוקה עשויה לכלול סעיף הזוכה לתמיכה רחבה, המגנה את הציונות ואוסר על נורמליזציה של היחסים עם ישראל. סעיף זה הוא הראשון מסוגו בכל חוקה ברחבי העולם.[1]
עם זאת, אמצעי פעולה אחד עדיין חסר מאוד. 20 שנה לאחר הסכמי אוסלו, הממשלה הישראלית עדיין לא למדה כי התקשורת הזרה והעיתונאים שפועלים בישראל מתחלקים לשתי קטגוריות: עיתונאים הגונים ויוצרי מניפולציות חדשותיות. נתינת פריבילגיות שוות לשניהם היא רק היבט אחד של הביצועים הגרועים בצורה מסוכנת של ישראל במלחמת התעמולה.
מנפרד גרסטנפלד הוא חבר בוועד המנהל ויו"ר לשעבר של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. ספרו "Israel's New Future Revisited" ניתן לרכישה ב-amazon.com
