עבור לתוכן העמוד
תפריט

מתקפת הנחמדות הראשונה של איראן

הצלחתה של מתקפת הנחמדות האיראנית הראשונה היתה תלויה בשני גורמים: איראנים מוכשרים, שידעו לנהל מערכת הונאה מתוחכמת, ופרשנים נאיביים במערב. יש לקוות כי הפעם, כאשר רוחאני נוקט מתקפת נחמדות, הצירוף המסוכן הזה לא יוביל שוב את ארה"ב ובעלות בריתה לאותן טעויות, בכל הקשור לפענוח הכוונות האיראניות האמיתיות, כפי שאירע בתחילת שלטון חומייני.

ביקורו זה לא כבר של נשיא איראן, חסן רוחאני, באו"ם, לא היה האירוע הראשון שבו גורמים איראניים בכירים הצליחו להוליך שולל את המערב, ובפרט את העיתונות ואת אמצעי התקשורת. ב־1979, זמן קצר לפני שנחת בטהראן, אייתוללה רוחאללה חומייני קצר הצלחה בקמפיין הונאה – שבוצע ממקום גלותו, נופל לה שאטו בפרברי פאריס – בהסתירו את כוונותיו האמיתיות לגבי תוכניותיו העתידיות לתקופת שלטונו באיראן.

ועדה של יועצים המליצה להימנע מלתקוף בגלוי את ארה"ב או להתבטא נגד זכויות הנשים. הוא שלח את נציגו האישי, איברהים יזדי, בעל אזרחות אמריקנית, שלימים מונה לשר החוץ האיראני, כדי לפגוש פקידים אמריקנים בוושינגטון, וכן אנשי אקדמיה בעלי השפעה. היתה זו מתקפת הנחמדות הראשונה של איראן.

תוצאות הקמפיין היו מרשימות למדי. פרופ' ריצ'ארד פלק, מאוניברסיטת פרינסטון, פירסם מאמר דעה ב"ניו יורק טיימס" שכותרתו: "לתת אמון בחומייני", ובו הוא תיאר את יועציו של חומייני כ"מתונים" ואפילו "מתקדמים". פלק לא הסתפק בכך וטען, "כי יועצים אלה מגלים עניין רב בנושא זכויות האדם".

בידי המומחים האמריקנים לענייני איראן היה באותה עת מידע מועט בלבד על הרקע של חומייני, והם הסתמכו בעיקר על מידע שהועבר להם על ידי תומכיו. יוצא הדופן בחבורה זו היה פרופ' ברנרד לואיס, ששירת ביחידת המודיעין של הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

פרופ' לואיס, שהיה לאחד ההיסטוריונים המשפיעים ביותר בחקר המזרח התיכון באוניברסיטאות בארה"ב ובבריטניה, נעזר באחד מעוזריו, שמצא בספרייה של אוניברסיטת פרינסטון ספר שנכתב בידי חומייני, ובו הרצאות בערבית שנשא בשנת 1970, בעת גלותו בעיר הקדושה לשיעה, נג'ף, שבעיראק. שמו של הספר היה "שלטון איסלאמי".

ה־CIA וכן גורמים אחרים בממשל האמריקני, ככל הנראה, לא ידעו כלל על קיומו של הספר. פרופ' לואיס חקר לעומק את תוכנו ואת עמדותיו הקיצוניות ומסר את המידע ל"וושינגטון פוסט". התברר כי חומייני קרא ל"ג'יהאד מזוין", ומדבריו השתמע הרצון שאיראן תעמוד בחוד החנית של העולם האיסלאמי. הספר היה אנטישמי במהותו, וטען שהיהודים שואפים להשתלט על העולם כולו.

היו אנשי אקדמיה אמריקנים שהושפעו מאנשיו של חומייני, וטענו כי הציטוטים שהביא לואיס "הוצאו מהקשרם". הנרי פרכט, ראש דסק איראן במחלקת המדינה באותה עת, שלל לחלוטין את מסקנותיו של לואיס. הוא הגדיל לעשות כאשר טען כי הספר שלואיס מצא היה זיוף, ומתח ביקורת על ה"וושינגטון פוסט" על פרסום קטעים מהספר. פרכט, שנועד עם שליח של חומייני, אמר בשיחות פנימיות בוושינגטון כי הממשלה שיקים חומייני לאחר נפילת השאה, תביא את איראן לתקופה של יציבות.

הסמכות האלימה

שנים לאחר מכן הודה חומייני כי עשה שימוש בשיטות הונאה מסורתיות, ובפרט התייחס ל"ח'ודעה", אשר לדברי אמיר טאהרי, הביוגרף של חומייני, משמעותה: "הולכה שולל של האויב למצב שבו אינו מבין את העמדה האמיתית (של יריבו)". וכך היה.

בשנת 1978 חומייני אמר לעיתון הבריטי "הגרדיאן" כי הוא אינו מעוניין "להחזיק בהגה השלטון". פרשנים רבים היו סבורים שבכוונתו לפרוש למכללה דתית שבעיר קום לאחר שובו לאיראן. וויליאם סאליבן, שגריר ארה"ב בטהראן, שלח מברק ב־1978, שבו העריך שחומייני ימלא "תפקיד הדומה לזה של גנדי".

המציאות בפועל, לאחר שחומייני הגיע לאיראן, היתה בניגוד מוחלט לתחזיות המומחים המערביים. בתי המשפט המהפכניים הורו על מעצר שרירותי והוצאות להורג של כל אדם שהיה חשוד בהתנגדות לממשלה החדשה. מאות נידונו למוות בידי כיתות יורים. הוא כמובן לא פרש לעיר קום, אלא ביסס דוקטרינה דתית, הידועה בשם "וילאיית אל־פקיה" (שלטון של הסמכות הדתית העליונה), שעל פיה הפך למקור הסמכות העליון באיראן.

בתחום מדיניות החוץ, החוקה שהנהיג חומייני קראה ל"המשך המהפכה בבית ובחו"ל". חודש לאחר הכרזת איראן כרפובליקה איסלאמית, בשנת 1979, הוא ייסד את משמרות המהפכה, אשר נועדו להגן על המשטר מפני איומים פנימיים, וכן ליטול חלק בייצוא המהפכה האיסלאמית באמצעות ערעור היציבות הפנימית במדינות ערב. בעלות בריתה של ארה"ב בעולם הערבי היו במהרה ליעד, כפי שקרה בהתקוממות השיעית, שפרצה בגיבוי איראני בשנים 1980-1979 באזור המזרחי של סעודיה.

המהפכה לא הסתיימה 

כיום, האיראנים מעודדים את המהפכות השיעיות גם בבחריין ובעיראק. הם הציבו חיל משלוח של משמרות המהפכה במזרח לבנון, שם סרו לפקודתם אנשי חיזבאללה לאחר הקמת הארגון בתחילת שנות ה־80 של המאה הקודמת. איראן הצליחה ב־1982 להחזיר לידיה את כל השטחים שעיראק כבשה במלחמה שיזמה ב־1980, אך חומייני לא עצר כאן והמשיך במלחמה שש שנים נוספות. האיראנים הרחיבו את זירת הלחימה למימי המפרץ הפרסי, כאשר תקפו את מיכליות הנפט של המדינות הערביות. בתחילת שנות ה־90 כוחות של משמרות המהפכה היו מוצבים גם בסודאן, שבה חיפשה איראן מקום לנוכחות של כוח ימי בים האדום.

המומחים למזרח התיכון בממשל האמריקני לא העריכו נכונה ב־1979 את משמעות עלייתו לשלטון של חומייני לגבי עתיד האזור. הם הולכו שולל והאמינו כי איראן, לאחר נפילת השאה, תאמץ גישה מתונה. ההשלכות של הערכה שגויה זו טרגיות.

הצלחתה של מתקפת הנחמדות האיראנית הראשונה היתה תלויה בשני גורמים: איראנים מוכשרים, שידעו לנהל מערכת הונאה מתוחכמת, ופרשנים נאיביים במערב. יש לקוות כי הפעם, כאשר רוחאני נוקט מתקפת נחמדות, הצירוף המסוכן הזה לא יוביל שוב את ארה"ב ובעלות בריתה לאותן טעויות, בכל הקשור לפענוח הכוונות האיראניות האמיתיות, כפי שאירע בתחילת שלטון חומייני.

המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"