בלוגים

תקיפה בסוריה ללא אסטרטגיה תעביר את הנשק הכימי לידי אלקאעידה

01/09/2013

ארה”ב הולכת באי רצון לפעולה צבאית מוגבלת בסוריה, שנועדה להציל את אמינותה, אחרי שהנשיא אובאמה שם קווים אדומים של שימוש בנשק כימי כמה שיאיץ תגובה אמריקנית.

ישנן בעיות רבות בעצם פעולה צבאית מן הסוג, דרך הכנתה, התוצאות להן מייחלים, ומה שלא פחות חשוב איך הגיעה המעצמה המובילה בעולם לאילוצים מן הסוג הזה, ומה צריכה להיות המסקנה מכך.

ראשית, כאשר הולכים למהלך צבאי צריכים לדעת גם מה תהיה אסטרטגית היציאה. אם המהלך הוא מוגבל, הקשור בהרתעת סוריה מפני שימוש בנשק כימי, צריך לוודא כי אכן המטרה הזאת תושג. יש חשש כי לא רק שהמטרה לא תושג, אלא הבעיה תחריף. ראשית, מהלך מצומצם לא ירתיע את אסד, וכבר עכשיו ניתן לומר בוודאות כי הוא ישתמש עוד פעם, ואפילו יותר מפעם אחת בנשק כימי, כי טבעה של המלחמה הזאת היא טיהור אתני עדתי – העלאווים מטהרים את הסונים והסונים את העלאווים.

חמור מכך, בשלב הזה, כאשר אסד שולט בנשק הכימי, הוא משמש בו “רק” נגד הסונים, אם ייפול בידי הסונים הם יעשו בו שימוש מיידי להשמדת עדת העלאווים, ואחר כך יפיצו אותו בקרב יחידות אלקאעידה ברחבי העולם. אמנם לא נעים לומר זאת, אבל כרגע אסד מבטיח לא רק את עדתו אלא גם את המערב. החלשתו עלולה להמיט אסון על העולם כולו.

איך הגענו עד הלום? קודם כל מדיניות “הושטת היד לאסלאם”, שמאפיינת  את מדיניותה של ארה”ב. פירושה המעשי הוא תמיכה בתנועות האחים המוסלמים במרחב הערבי. היא יוצאת מתוך נקודת הנחה נאיבית כי ברית עם האחים המוסלמים תאפשר לאמריקה לנצח את אלקאעידה. ובכן, לפחות בסוריה האחים המוסלמים ואלקאעידה הם בעלי ברית. הקושי המהותי של ארה”ב להפיל את אסד נעוץ בידיעה כי לא האחים יתפסו את השלטון בדמשק, אלא אלקאעידה. סיום כזה של המלחמה בסוריה יפנה את עוצמת הנשק הכימי כלפי המערב. אלקאעידה שונאת את ישראל, אבל סימנה לא את “האויב הציוני” כאויב הראוי להילחם בו, אלא את ארה”ב ואירופה.

“הושטת היד לאסלאם” או “האסלאם הפוליטי” הפכו את רג’פ טאיפ ארדואן הבעייתי, ואת קטאר המגלומנית לעמודי התווך של ארה”ב במזרח התיכון. ארדואן מושך את נאט”ו להתבוססות בביצה הסורית, בעוד קטאר מושכת את ארה”ב למדיניות לא אחראית, שעלולה להסתיים כאמור בנשק כימי בידי הטרור העולמי.

סעודיה הסלפית נפגעה מן המדיניות הפרו-איחוואנית והאנטי-סלפית של ארה”ב והתקרבה לרוסיה, והיא מושכת אחריה לכיוון הרוסי גם את בעלת בריתה האזורית, מצרים, שכבר הפכה להיות במידה רבה אנטי-אמריקנית.

מה עושים? קודם כל לא ממהרים לתקוף בלי תוכנית יציאה שאין בנמצא. שנית, מבליטים את המימד המוסרי של רצח עם, ומחזירים לעולם את ערכי זכויות האדם הבסיסיות שהושחתו בידי האו”ם. שלישית, מכינים אסטרטגיה מדינית לסוריה. החלפת הפאן ערביות בפאן אסלאם איננה פתרון, אלא החרפת הסכנה.

דווקא סוריה נותנת לנו תוכנית יציאה שאיננה טובה רק לסוריה, אלא למזרח התיכון כולו. היא בנויה על אדני העדות והדתות השונות: כורדים, ערבים סונים, ערבים עלאווים, ערבים בדואים, דרוזים ונוצרים. המשטר שיש לקדם בסוריה הוא משטר מבוזר רב-תרבותי.

העלאווים שולטים כיום בנשק הכימי. אם עתידם יובטח במסגרת הרב עדתית החדשה, הם בעצמם יפרקו את הנשק הכימי החושף אותם עצמם לשואה.

ולגבי ישראל, כל המצבורים האדירים האלה נבנו נגדנו. זה הגיונה הסופי של הפאן ערביות – חיסול כל ישות שאיננה ערבית. אם תוחלף הפאן ערביות בפאן אסלאם הבעיה רק תחריף.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

אודות המחבר פינחס ענברי

פנחס ענברי, יועץ וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, עיתונאי ותיק ופרשן לענייני ערבים והמזרח התיכון. מחברם של מספר ספרים העוסקים בפלסטינים, וביניהם:The Palestinians: Between Terrorism and Statehood (Sussex Academic, 1996).
This entry was posted in מזרח תיכון and tagged , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

4 × one =