בלוגים

תהפוכות בעולם הערבי: האינטרס הישראלי

07/07/2013

התהפוכות במצרים הן אולי הזמן הפחות מתאים להעריך את מקומה של ישראל בחולות הנודדים של המזה”ת, שהרי מי חכם ויידע מה טומן בחובו העתיד? אך בכל זאת, ניתן להעריך כיום למה צריכה ישראל לחתור, לא שיש ביכולתה לעשות הרבה, אבל עליה לפחות לנתח היכן טמונים האינטרסים שלה.

לכל ארץ ערבית התנאים המיוחדים לה, אבל יש מכנה משותף אחד גורף – והאחים המוסלמים לא השכילו להבין זאת – “זאת הכלכלה טמבל!”. המוני הערבים יצאו לרחובות בגלל שרוכל מסכן בעיר שדה בתוניס הצית את עצמו, לאחר שלא נתנו לו להקים בסטה. זה דיבר אל ההמונים הרעבים מקצה אל קצה. חמאס והאחים המוסלמים חשבו שההמונים נוהים אחר האסלאם, וזה אכן נכון, הם נוהים אחר האסלאם, אבל מוחמד בועזיזי הירקן המסכן הוא שהבעיר את הבערה, ולא שייח’ קרדאווי.

מכאן, שהתרופה למחלה נעוצה בכלכלה, ועד שלא ימצא מענה כלכלי המזה”ת ימשיך לקרוס לתוך חור שחור.

אבל יש הבדלים חשובים בכל ארץ ערבית, ואי אפשר לגזור גזרה שווה בדרך הטיפול ובאיתור האינטרס הישראלי.

לגבי מצרים, מוטב שנהיה מפוכחים. הכוחות הפוליטיים שהדיחו את האחים הם אנטי ישראליים. עמרו מוסא, בראדעי ויתר הנאצריסטים מעולם לא היו ידידי ישראל, והם גם לא יהיו. גם הרחוב שנוהה אחריהם מאשים את האחים על כי שמרו את הסכם השלום עם ישראל. עיקר האינטרס של ישראל טמון בהידוק וטיפוח הקשר עם הצבא, לא מכיוון שהצבא הוא ידיד ישראל, אלא מכיוון שקושרים אותנו אינטרסים חזקים, אחרי שהם נוכחו לראות במו עיניהם כי הפרצות בגבול הרצועה עם מצרים מאיימות על קהיר לא פחות מאשר על תל אביב, ואולי אף יותר. הידוק הקשר עם הצבא הוא נקודת ארכימדס ביחסי ישראל מצרים, והוא ענייני. ישראל לא צריכה להביך את הממשלה הבאה בקהיר בכל מיני דרישות מדיניות, אבל אסור לשכוח את עודה טראבין.

עניין עודה טראבין קושר אותנו לעוד עניין מרכזי שפרץ בסער הערבי, סוגיית הבדוואים. כולם מדברים על האסלאם הפוליטי, אבל מעטים שמו לב כי עליית הבדוואים לקדמת הזירה, ולא לטובה, חזקה ומשמעותית יותר מן האסלאם הפוליטי. לוב כיום שסועה בקרבות בין שבטי בדוואים והם לא מאפשרים לממלכתיות הלובית להשתקם.

הבדוואים בסיני הם נקודת התורפה בביטחון מצרים וישראל כאחד. גם בירדן הבדוואים לא שקטים – והם, ולא הפלסטינים, מאיימים כיום על יציבות הממלכה ההאשמית.

המצרים ערים לבעיה הבדוואית בסיני, אבל אינם קושרים זאת עם בעיית עודה טראבין. שבט טראבין הוא מהגדולים בשבטי הבדוואים בנגב בסיני ובירדן. עסקת חילופי אסירים, שבה ייכלל עודה טראבין, יכולה להיות מנוצלת לחפלה פוליטית גדולה שבה מצרים תתקרב לבדוואים שלה. חוסר היכולת של ישראל לשחרר את עודה טראבין נתפס בקרב הבדוואים כראייה לכך שלישראל לא כל כך אכפת, מהם לעומת אסירים אחרים שלה שכבר שוחררו.

אשר לבדוואים של ירדן, הם משענת המשטר ולישראל יש אינטרס מובהק שיחזיק מעמד, מכאן שישראל צריכה לראות בחשיבות הפניית תוכניות הפיתוח בירדן לפריפריה הבדוואית, אך כמובן שזוהי החלטה ירדנית עצמאית.

אשר לסוריה ולבנון, התמונה שונה בתכלית. שם הבעיה איננה התעוררות הבדוואים, אלא הפילוג בין העדות, או ליתר דיוק, העימות בין העדות הלא סוניות נגד הסונים. לישראל אסור בתכלית האיסור להתערב לצד כזה או אחר במלחמה. עם זאת, על ישראל לעקוב בעניין אחר, הפילוג בסוריה בין עדותיה, שהוא נחרץ. אפילו אם תישמר המסגרת המדינית הנוכחית כעת, לא ירחק היום והיא תקרוס, כי קשה להאמין שאחרי שפיכות הדמים הזאת העדות יוכלו לחיות בשלום אלה עם אלה. או שבסופו של דבר הן יתפלגו, או שנחזה ברצח עם נורא, או שהסונים יטבחו ביתר – או שהיתר יטבחו בהם. לעלוואים יש נשק כימי. סדאם חוסיין כבר השתמש בו, וברגע האמת גם הם ישתמשו בו, אלא אם כן הסונים ישתלטו עליו וישתמשו בו כדי להשמדת העלוואים.

הפוטנציאל הקיים עבור ישראל בפילוג סוריה בין עדותיה טמון בכך שהעדות יזנחו את התיאוריות הפאן ערביות והפאן אסלאמיות, ויחפשו את קרבתה של ישראל. כבר יש סימנים לכך בשטח. בצפון, למשל, יש ידיעות על כך שישראל קשרה קשר עם הדרוזים, לא כהחלטה מדינית גורפת, אלא כיוזמה מקומית של פיקוד צפון, ומעטים שמו לב לראיון שהעניק סובחי טופיילי, ממייסדי חיזבאללה, ובו צפה כי בסופו של דבר השיעים בלבנון יבקשו לכונן ברית עם ישראל (לעיון בידיעה בנושא לחץ כאן).

אשר לכורדים בסוריה, שם רב הנסתר על הנגלה, אך יש ידיעות כי הציבור הכורדי בסוריה מורד במפלגת ה-PYD, המשרתת את המשטר, איננו מעוניין לא בטורקיה ולא באיראן ומשול לצאן בלי רועה. אם תתפתח בסוריה נטייה של המיעוטים להתחבר עם ישראל יש להעריך כי גם הכורדים יצטרפו.

התחברות המיעוטים עם ישראל היא באמת ובתמים ההתפתחות שעלינו לייחל לה, היא שתשנה את פני המזרח התיכון מהתגוששות של שני תפיסות אימפריאליסטיות הפוסלות את עצם קיומה של ישראל – פאן ערב או פאן אסלאם – לגיבוש מז”ת מנומר: רב תרבותי, רב דתי ורב עדתי, שבתוכו תוכל ישראל להשתלב בטבעיות.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

אודות המחבר פינחס ענברי

פנחס ענברי, יועץ וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, עיתונאי ותיק ופרשן לענייני ערבים והמזרח התיכון. מחברם של מספר ספרים העוסקים בפלסטינים, וביניהם:The Palestinians: Between Terrorism and Statehood (Sussex Academic, 1996).
This entry was posted in בטחון ישראל, מזרח תיכון. Bookmark the permalink.