יש שאלה המתעוררת במקומות שונים בעולם בנוגע למעמדה של ארה"ב, נוכח הימנעותה מנקיטת פעולה נגד הזוועה המתמשכת בסוריה. שאלה זאת מקבלת משנה תוקף לנוכח הדיווחים המצטברים על שימוש בנשק כימי על ידי משטרו של אסד נגד אזרחים חפים מפשע. אולם התהיות אינן מועלות בחלל ריק. בחמש השנים האחרונות מתנהל במערב ויכוח סוער בשאלה האם מעמדה של ארה"ב כמעצמת על נמצא בדעיכה. חלק מהניתוח התייחס לצד הכלכלי. אקדמאים רבים בארה"ב טוענים כי עידן ההגמוניה המערבית מגיע לקיצו עם עליית כוחן הכלכלי של סין, של ברזיל, של הודו ושל רוסיה.
בד בבד, יש פרשנים שמתמקדים בהיבט הצבאי של העוצמה האמריקנית ומבכים את הירידה במספר ספינות המלחמה בחיל הים האמריקני ב־50 השנים האחרונות: מכמעט 1,000 ספינות ל־270 ספינות ואולי אף פחות. בהמשך לכך, בסוף אפריל 2013 הודה ראש המטות המשולבים, הגנרל מרטין דמפסי, כי לצי האמריקני אין נושאות מטוסים בים התיכון. גישה פסימית זאת ביחס למעמדה של ארה"ב נובעת בחלקה ממסמכים אמריקניים רשמיים, כגון "Global Trends 2030", שהוכן על ידי המודיעין האמריקני. כתב העת האמריקני היוקרתי "Foreign Policy" אף השיק מדור חדש בספטמבר 2011, שנקרא "Decline Watch", ושמבקש לעקוב אחר ההנחה המקובלת החדשה לפיה ארה"ב שוקעת בעוד סין ומדינות אחרות עולות כמעצמות על חדשות.
פן שונה של הדיון לגבי דעיכתה של ארה"ב מעלה את התהייה אם ארה"ב הפכה לחלשה יותר באופן אובייקטיבי או שמדובר במדיניות המקרינה חולשה. אחד הספרים החשובים ביותר שפורסמו השנה בנושא זכה לכותרת "Dispensable Nation: American Foreign Policy in Retreat" (בתרגום לעברית, "אומה מיותרת: מדיניות החוץ האמריקנית בנסיגה"). הספר נכתב על ידי פרופ' ואלי נאסר, הדיקן של ביה"ס ללימודי יחסים בינלאומיים מתקדמים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, שכיהן במשך שנתיים בממשל אובאמה, ושם התמחה בעיקר בנושא אפגניסטן ופקיסטן, אך נחשף גם לדיונים הפנימיים לגבי איראן והמזה"ת. ספרו של נאסר מתאר אמריקה שהתעייפה ואיבדה את המוטיבציה לשמש מנהיגה עולמית. טענתו של נאסר כלפי ממשל אובאמה אינה מתייחסת להיקף הכוחות המזוינים, אלא למידת התבונה המדינית של מנהיגיה.
הוא מסביר כיצד הממשל תמך במינוי נורי אלמאלכי לתפקיד ראש ממשלת עיראק, למרות היותו מנהיג שיעי שקיבל תמיכה בכתב למועמדותו מהמנהיג העליון האיראני, האייתוללה עלי ח'מינאי, בדצמבר 2010. לכן התנגדותו של אלמאלכי להמשך הנוכחות הצבאית האמריקנית לא היתה צריכה להתקבל בהפתעה.
הניתוח של נאסר מלמד הרבה גם ביחס לתהליך המדיני. הוא מסביר כיצד אובאמה טעה בהבנת העולם הערבי במהלך כהונתו הראשונה: "כלפי חוץ, מנהיגים ערבים לחצו עליו בעניין פלסטין, אך מאחורי דלתיים סגורות כל מה שהם רצו לדבר עליו היה החלשת איראן". נאסר מוסיף ומספר על המפגש הראשון של אובאמה עם עבדאללה, מלך ערב הסעודית, ביוני 2009 בנושא האיום האיראני: "המלך רצה שארה"ב תפתור את הבעיה האיראנית, ולא את זו הפלסטינית…" יתרה מזאת, המלך עבדאללה התנגד ליצור זיקה דיפלומטית בין הנושא האיראני לבין השאלה הפלסטנית: "בנקודה זו המלך ונתניהו היו תמימי דעים".
בכל הקשור לאיראן, נאסר אינו ניצי. הוא קיווה כי הדיאלוג האמריקני עם טהראן יסייע לוושינגטון עם בעיית אפגניסטן, שעליה הופקד. כמי שנחשף לנושא האיראני, הוא יכול לחלוק עם קוראיו חלק מהלך המחשבה בתוך ממשל אובאמה. הוא מבהיר כי כאשר הדיון הגיע לאיראן, אובאמה "העדיף את כל אמצעי הלחץ האפשריים, למעט הכרזה על מלחמה".
על פי נאסר, אובאמה "הניח שאפשר להתמודד עם הבעיה האיראנית בלי לנקוט פעולה צבאית". אך הוא מזהיר כי צורת החשיבה של אובאמה ביחס לאיראן היתה לקויה: טהראן עלולה לחצות את הרף הגרעיני ולהציב בפני ארה"ב את הברירה של יציאה למלחמה או הכלת איראן גרעינית, תוצאה משפילה מבחינת ארה"ב. בינתיים, הוא הסביר, הופכת איראן למסוכנת יותר ויותר. הקו האדום של הנשיא בוש קבע שעל איראן תיאסר העשרת אורניום מכל סוג. אובאמה שינה את הקו האדום האמריקני לאיסור ייצור נשק גרעיני. נאסר מתריע כי גם הקו האדום המחודש הזה עומד להיות מופר.
אך מהי המסקנה שגוזר פרופ' נאסר ממקרים אלו על הדיון שמתקיים בין כותלי האקדמיה בשאלת הדעיכה של ארה"ב? לדבריו, יש לנסח את השאלה הזו מחדש: מדוע, למרות הכוח העצום והפוטנציאל הרב של ארה"ב, השפעתה הולכת ופוחתת? את השינוי הזה הוא מייחס לבחירה שנעשתה בוושינגטון להיות מעורבת פחות בזירה הבינלאומית באמצעות נסיגה מרבים מהסכסוכים הקיימים בעולם, בייחוד מאלו שבמזה"ת.
במילים אחרות, במציאות שבה פועלת ארה"ב כיום, אין מעצמות או ציים ימיים שיכולים להיות תחרות של ממש לכוחה הצבאי של ארה"ב. ההשפעה האמריקנית ההולכת וקטנה אינה תוצאה של ירידה בעוצמה האמריקנית. ועדיין, הרעיון שלפיו ארה"ב נמצאת בדעיכה עלול להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה בתפיסה של מנהיגיה, אם הם יתחילו להשתכנע שאכן כך הדבר. כלומר, ארה"ב תיהפך לחלשה יותר רק אם תחליט כי היא אכן איבדה את יכולת ההשפעה שהיתה לה בעבר.
ישראל יכולה להפיק לקח חשוב מהדיון הציבורי הפנים־אמריקני בעניין ירידת כוחה של ארה"ב: אסור למקבלי ההחלטות להתפשר על תפיסת הביטחון המסורתית, הקובעת כי עליה להיות מסוגלת להגן על עצמה בכוחות עצמה.
בזמן שמעת לעת אנו שומעים על מתווכים בינלאומיים, שמציעים לישראל פריסה של כוחות בינלאומיים בשטחים שחיוניים לביטחונה, כגון בקעת הירדן, אסור לישראל להתפתות להצעות אלו. האופן שבו העולם, כולל ארה"ב, עומד מנגד בשעה שהעם הסורי נטבח הוא נורת אזהרה למה שעלול לקרות כשאומה מסתמכת על הקהילה הבינלאומית שתשמור על ביטחונה, בייחוד בתקופה של תמורות כה רבות.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
