עבור לתוכן העמוד
Menu

פרשת מוחמד א-דורה: לקחים והשלכות על מוסר ואתיקה בצרפת

דו"ח ועדת הבדיקה על פרשת מוחמד א-דורה, שפורסם על ידי המנהל הכללי של המשרד ליחסים בינלאומיים ואסטרגיה, יוסי קופרווסר, חייב להדליק נורה אדומה ולשמש לקח לכל הכתבים הזרים העובדים בישראל. הוא נכתב לאחר בחינה מדוקדקת של כל החומרים הקשורים לפרשה העגומה הזו ומן הראוי שאף ילמד בבתי הספר לתקשורת בארץ ובעולם. יש כמובן להצטער על […]

דו"ח ועדת הבדיקה על פרשת מוחמד א-דורה, שפורסם על ידי המנהל הכללי של המשרד ליחסים בינלאומיים ואסטרגיה, יוסי קופרווסר, חייב להדליק נורה אדומה ולשמש לקח לכל הכתבים הזרים העובדים בישראל. הוא נכתב לאחר בחינה מדוקדקת של כל החומרים הקשורים לפרשה העגומה הזו ומן הראוי שאף ילמד בבתי הספר לתקשורת בארץ ובעולם.

יש כמובן להצטער על כך שהדו"ח הנ"ל פורסם רק 13 שנים לאחר פרוץ האינתיפדה השנייה, ואחרי שהוא גרם לנזקים חמורים לתדמיתה של מדינת ישראל, אבל מוטב מאוחר מלא כל עיקר, ואין מוקדם ומאוחר בתורה.

בהזדמנות זו עלינו גם להביע את מלוא תודתנו והערכתנו לכל אלה שרדפו ללא לאות אחר הצדק, על אף הקשיים הרבים שנערמו בפניהם. הדרך לגלוי האמת היתה ארוכה וזרועת מכשולים עיתונאיים, פוליטיים ומשפטיים מאחר וכל המערכות בצרפת תמכו בגרסה הפלסטינית. רק בודדים תרמו מזמנם, ממרצם ומנסיונם המקצועי כדי להיאבק למען הערך העליון של פרסום האמת. על כן, הדו"ח הנ"ל נועד למטרה ברורה: לפעול בכל המשאבים שלרשותנו כדי שהצדק יישמע ויראה ובמיוחד כדי לקעקע  אחת לתמיד את הגרסאות והסתירות של הכתב והצלם של רשת הטלוויזיה "פראנס2".

הדו"ח מצליח לגלות ולהראות חד משמעית דוגמא אחת מיני רבות על דפוסי עבודה של סיקור עיתונאי בזירה, שהיא ללא ספק אחת הסבוכות, הנפיצות והרגישות ביותר בעולם. מחברי הדו"ח השכילו להוכיח איך צלם פלסטיני מצליח לשבש ולחבל ביסודות הבסיסיים של העבודה העיתונאית ואיך כתב עיתונות זרה מקבל את גירסתו וצילומיו מבלי לערער אפילו לרגע באמינותו. ברור כי אין מדובר בכלל הכתבים, העושים את מלאכתם נאמנה בארץ, אולם התופעה קיימת ויש להוקיע אותה ולעוקרה מן השורש.

הסיקור העיתונאי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני הינו א-סימטרי בכל המובנים. לכל הדעות, ישראל היא מדינה דמוקרטית עם ערכים וסטנדרטים גבוהים המאפשרת לכל דיכפין חופש ביטוי מלא וביקורת נוקבת. צה"ל הוא בהחלט צבא ייחודי, הפועל בתנאים קשים ביותר לא רק נגד איומי צבאות סדירים אלא גם נגד טרור, אלימות, הפרות סדר ומול נשים וילדים המשמשים מגן אנושי. ההנחיות של המטה הכללי ברורות ואחרי כל תקרית ופעילות מבצעית נערכת בדיקה יסודית, נלמדים הלקחים, ואם יש צורך מעמידים לדין משמעתי את האחראים. סטנטרדים אלה אינם קיימים בכל צבאות העולם, לרבות בצבאות נאט"ו.

מאז פרוץ האינתיפדה הראשונה השתנו כללי המשחק בסיקור העיתונאי, משום שרוב הכתבים הזרים העדיפו להישאר במשרדם המרווח והממוזג ולקבל על "מגש של כסף" את חומרי הגלם  של הכתבים והצלמים של הרשתות וסוכניות הידיעות הבינלאומיות, המעסיקות ברובן מקומיים פלסטיניים.

יש להניח את הדעת על כך כי קיימת בבירות העולם הנאור בורות מוחלטת לגבי ישראל. באירופה, ובפרט בצרפת, בה נמצאת קהילה גדולה של מהגרים מוסלמים, ההשפעה על הסיקור העיתונאי בולטת במיוחד. עלינו להסיר דעות קדומות ולהנחיל מושגי יסוד היסטוריים. לשם כך המסרים שלנו חייבים להתמקד בערכים יהודים ולאומיים ולהסביר קודם כל את שורש הסכסוך עם הערבים. משרד החוץ, שנציגויותיו פרוסות ברחבי בירות העולם, משמש זרוע ארגונית וביצועית, אך לצערנו בפרשת מוחמד א-דורה הנציגות בפריז כשלה כשלון חרוץ בטיפול בפרשה מול מערכת "פראנס2" וסרבה לטפל בבקשות של גופים יהודיים ואנשים פרטים, שרצו להביא ראיות ולחקור מקרוב את הפרשה.

בהיסטוריה של הסכסוך עם הפלסטינים לא זכורה פרשה, שגלגוליה נמשכו יותר מתריסר שנים וששפכה כל כך הרבה דיו ודם רב. "מותו של הילד הפלסטיני" הפך בצרפת לסמל של מאבק נגד הכיבוש ונגד הקהילה היהודית על ידי פעולות הסתה ואלימות, ששיאן היה ברצח משפחת סנדלר בבית הספר "אוצר התורה" בעיר טולוז בשנה שעברה. יש לציין כי רוב המנהיגים היהודיים, ובראשם ראש ארגון הגג היוצא, ריצ'ארד פסקייה, נאבקו בכל הדרכים נגד רשת הטלוויזיה הצרפתית ואף בקשו את התערבותו של נשיא צרפת והקמת וועדת חקירה ממלכתית, כדי שהאמת תצא סוף סוף לאור. הוויכוח סביב הפרשה עדיין לא תם. פרשת מוחמד א-דורה הועברה לערכאות משפטיות, אך עד עצם היום הזה מסרבת הרשת הצרפתית השנייה למסור את צלומי הגלם מהאירוע, והדבר בהחלט אומר דרשני.

הדיון הפומבי פורסם בהרחבה בכל כלי התקשורת. מומחים בליסטיים, אנשי צבא בדימוס, משפטנים,  מדינאים ודיפלומטים, רופאים ואינטלקטואלים לקחו חלק בוויכוח הסוער. לכן, כמעט הכל כבר נאמר על הפרשה, אך ברור מעל לכל ספק, עם קריאה עיונית של 37 עמודי הדו"ח ונספחיו, כי אין ראיות לכך שג'מאל א-דורה ובנו מוחמד נפצעו, כפי שהוצג על ידי מצלמות "פראנס2", ומה שחשוב אף יותר – שצה"ל לא היה אחראי לפגיעה לכאורה. הילד מופיע בחיים בקטע ברור שלא שודר.

מאז ששודרה הכתבה לא פסק מסע ההשמצה של ארגונים ואישים פרו-פלסטינים נגד ישראל וצה"ל, חיילינו הפכו "לצמאי דם ולרוצחי ילדים חפים מפשע", "החיילים היהודים התנהגו כמו נאצים …", בעוד הילד הפלסטיני הפך לקדוש מעונה. עיתונאים אף השוו את האירוע לתמונה המפורסמת בה נראה הילד היהודי מגטו ורשה מרים את ידיו מול חייל גרמני.

גם בצרפת, כמו במדינות ערב, מותו של "המוחמד הקטן" הפך בין לילה לשיחת היום הפוליטית ונערכו סביב הפרשה דיונים ברדיו ובטלוויזיה. טקסים ותערוכות בחסות ראשי ערים קומוניסטים נערכו ברחבי המדינה. לתינוקות שנולדו למהגרים ניתן שמו של מוחמד א-דורה. חמור עוד יותר מכך היה פרסום עצומה על ידי העיתון "לה נובל אובסרבטר", הנאבק מאז ומתמיד למען הפלסטינים ואשר משווה את הסכסוך לכיבוש הצרפתי באלג'יריה. העיתון פרסם עצומה עליה חתומים כמאה עיתונאים, אנשי רוח, דיפלומטים ואנשי ממשל צרפתיים, וביניהם שר החוץ הצרפתי לשעבר, הובר ודרין, ובה נאמר באופן חד משמעי כי "הילד הקטן מוחמד א-דורה נהרג מירי, שמקורו מעמדה ישראלית".

על מה הם מסתמכים? האם הם נכחו בשטח? הרי גם העיתונאי שארל אנדרלין עצמו, שזכה עבור הסיקור שלו לאות "לגיון הכבוד", לא נכח "בזירת הפשע".

כך לצערנו נוהגת עיתונות לכאורה מקצועית ועימה גם ההנהגה הצרפתית ורוב האינטלקטולים. האידאולוגיה האנטי-ציונית מעל הכל והיא בועטת בעיוורון מוחלט ופועלת על פי אמות מידה של דעות קדומות ומושרשות היטב מאז מלחמת ששת הימים. התסכול הקולוניאליסטי עדיין בולט, ועל כן מבחינת אותם צרפתים כל כיבוש הוא לא לגיטימי, אינו נאור ויש להוקיע אותו בכל דרך.

למעשה, האירוע שקרה בצומת נצרים לפני 13 שנה אינו קשור כלל להפרה ביטחונית רגישה ולצנזורה הצבאית שננקטה בצדק. לא היה צורך להתערב ולאסור את שידור הכתבה. המקרה מתמקד יותר במקצוע העיתונות, באתיקה ובמוסר וכן בסטנדרטים הגבוהים ביותר שעל כל כתב לשנן ולבצע הלכה למעשה, וזאת על אחת כמה וכמה בסקור הא-סימטרי של הסכסוך עם הפלסטינים. לצערנו, במדינת ישראל יש כמה עיתונאים זרים המפרים כללים אלמנטריים ביודעם היטב כי הם נהנים מחופש מוחלט בתפקידם, בעוד האיזור כולו כמרקחה עקובה מדם ונשלט על ידי משטרים טוטאליטריים.

נזכיר כי אימות המקורות, הצלבתם וההקפדה על אמות מידה אובייקטיביות הן המסד עליה נשענת כל תורת הסיקור העיתונאי. טוב עשתה וועדת הבדיקה, שהזכירה זאת וציטטה את הארגונים והאגודות הבינלאומיות. יש לרדוף אחר האמת וזאת חובתו מן המעלה הראשונה של כל כתב באשר הוא. יש להצטער על כך ששארל אנדרלין, שהינו תושב ישראל ועיתונאי מוערך מבחינה מקצועית, לא פעל בשיקול דעת והמשיך בעקשונותו להאמין בתמימות מוזרה בצלם הפלסטיני.

עיתונאי במדינה דמוקרטית אינו מחויב בהיתר או ברשיון כדי לעבוד במקצועו ואין לו שום אחריות באשר להשלכות השליליות אחרי כתיבת מאמר או שידור כתבה, לעומת ממשלה אחראית או מדינה המחויבת לשלום אזרחיה ולביטחונם. על כן, אם טעה הכתב או שגה עליו להודות מיד בשגיאתו. הסקופ או התחרות אינם טיעון כלל, מוטב ורצוי להמתין עד ברור העובדות לפני כל פרסום של ידיעה וכתבה. זהו כלל יסודי הנלמד בכל בית ספר לתקשורת. הוא היה עיקרון בעבר, והוא תקף גם היום בעידן האינטרנט.

לעתים קרובות עיתונאים נופלים למלכודת של מניפולצה, שהופעלה מרצון או שלא מרצון על ידי מקורות שונים או על ידי יד פלסטינית הנמצאת בשטח. סוכנות הידיעות הצרפתית אימצה מאז האינתיפדה דפוסי עבודה בלתי אובייקטיבים בעליל. ההגדרה של מונחים כגון טרור, כיבוש, לוחם, פעיל, התקפה, פעולה, חירות, תגובה לא מידתית  או מחתרת ולוחמי חופש ממלאת תפקיד חשוב ביותר בקביעת הטון בטיפול הסיקור ובניסוח הכתבה. אין ספק כי אוצר המילים בסיקור כל סכסוך חייב להיות מדויק, אמיתי  ומאוזן. סוכנות ידיעות זו "מנפחת" תמיד כל פעולה של צה"ל ואת האבדות בקרב האוכלוסייה הפלסטינית, בעוד שהקורבנות הישראליים של טרור וירי רקטות על יישובים ישראליים זוכים לתהודה פחותה בהרבה. פיגוע נגד חיילים או מתנחלים ישראליים מוצג כ"לגיטימי" ולעתים קרובות לא זוכה אפילו לסיקור. הטענות שקופות והן כמובן אידיאולוגיות ופוליטיות בעליל.

נדגיש פעם נוספת כי צה"ל הינו צבא הפועל על פי הנחיות ברורות של פתיחה באש והוא בודד במערכה העולמית בחקירת כל אירוע באופן יסודי. לעיתים חיילים וקצינים ישראליים אף נשפטים על מחדל קטן ביותר. לעומת זאת, אין כלי התקשורת בצרפת מגנים את הפרובוקציות היומיומיות של נערים וילדים פלסטינים, הנשלחים להוות מגן אנושי מול חיילי צה"ל חמושים. במדינות דמוקרטיות, ילדים הם תמיד מוגנים ובטוחים. חל עליהם איסור להפגין ופניהם מוסתרות מאחורי מסכי הטלוויזיה בדיווח על פשע או סיקור עימות מזוין. הפלסטינים, וחמאס בפרט, "משתמשים" בילדים מדי יום, באופן שיטתי וללא ייסורי מצפון. "המורה" בכיתה משתמש במילות גנאי כדי להגדיר את "היהודי" או "הציוני" ומלמד את תלמידיו שישראל הינה מדינה שאינה קיימת, והיא אפילו לא מופיעה במפת האיזור.

עלינו כמובן להמשיך במאבק ההסברתי שלנו ללא לאות ולהוקיע תופעות כגון פרשת מוחמד א-דורה. עלינו להוכיח השכם וערב לאותם עיתונאים ואנשי הרוח המתיימרים להטיף לנו מוסר, שהם אינם מחזיקים לבדם ובבלעדיות במונופול האמת והצדק בעולם, והם אינם יכולים ולא מסוגלים ממרחקים לפתור עבורנו את הסכסוך שלנו עם הפלסטינים.

עלינו להדגיש, לשוב ולומר בראש חוצות ובקול רם כי ישראל אינה ככל המדינות. היא היחידה בעולם שקוראים בגלוי להשמדתה והיחידה ללא גבולות מוכרים וברי הגנה. היא היחידה שרוב עמה חיי מחוץ לתחומה והיא היחידה שבירתה, ירושלים, אינה מוכרת רשמית על ידי אף ארץ בתבל.

בתוך כך, עלינו להתמודד עם בעיות קיומיות. עם האיומים מכיוון איראן, חיזבאללה, הטרור הבינלאומי והאנטישמיות. להיאבק  נגד אתרי ההסתה באינטרנט ובתחנות שידור ערביות כמו "אלמאנר" מבירות ו"אלג'אזירה" מקטאר.

למרות כל זאת, ישראל לא אבדה את ערכיה והיא ממשיכה לדבוק בשלום אמיתי ובר קיימא. הבעיה היא אסטרטגית ומדינית. לא התמודדנו מספיק וצורה נכונה עם תעמולה עוינת ומכוערת של הצד השני. פעמים רבות תגובתנו הייתה רפויה ומגומגמת, וכך גם בפרשת מוחמד א-דורה. אנו ממשיכים לדבר בהגיון מערבי של השכל הישר וההיבטים המשפטיים, בעוד הפלסטינים מדברים בשפת השטח עם רגשות ואמוציות. עלינו לערוך רוויזיה יסודית מערכתית ומחשבתית.

לסיכום, ניתן לומר כי ביקורת נגד מדינת ישראל או ממשלתה היא לגיטימית בהחלט, אך יש להוקיע דעות קדומות, מידע מוטעה ודה-לגיטימציה של ישראל. יש לדחות על הסף תכתיב של קבוצת אנשים בלתי אמינה המתיימרת להציג בצורה אובייקטיבית סכסוך עקוב מדם, המתמשך כבר מאה שנה. על כן, אין ספק כי היוזמה של משרד ממשלתי לפרסם את הדו"ח הנ"ל היא ברוכה וראויה מאוד, למרות הביקורת הרבה שהושמעה וההסתייגויות. מדינה דמוקרטית הנלחמת על קיומה מחויבת להגן על עצמה ועל תדמיתה בכל הכלים העומדים לרשותה.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה