עבור לתוכן העמוד
Menu

ההסכם בין הרש"פ לירדן בנוגע לירושלים: משמעויות ראשוניות

מחמוד עבאס, בתוקף תפקידו כמנהיג אש"ף, נשיא מדינת פלסטין ויו"ר הרשות הפלסטינית, חתם ביום ראשון (31.03.13) עם המלך הירדני עבדאללה השני על הסכם להגנה על אל-קודס (ירושלים) והמקומות הקדושים בעיר. ההקדמה להסכם הינה חלק בלתי נפרד ממנו. היא המגדירה את הרקע ההיסטורי והמשפטי שמעניק למלך עבדאללה השני את האחריות על מסגד אל-אקצה והמקומות הקדושים בירושלים, […]

מחמוד עבאס, בתוקף תפקידו כמנהיג אש"ף, נשיא מדינת פלסטין ויו"ר הרשות הפלסטינית, חתם ביום ראשון (31.03.13) עם המלך הירדני עבדאללה השני על הסכם להגנה על אל-קודס (ירושלים) והמקומות הקדושים בעיר.

ההקדמה להסכם הינה חלק בלתי נפרד ממנו. היא המגדירה את הרקע ההיסטורי והמשפטי שמעניק למלך עבדאללה השני את האחריות על מסגד אל-אקצה והמקומות הקדושים בירושלים, כנצר למשפחת הנביא מוחמד וצאצא של המלך אל-חוסיין בן עלי, שקבל סמכות זו כבר ב-1924.[1]

לצד זאת, ההקדמה של ההסכם מדגישה את היותו של אש"ף הנציג הלגיטימי והבלעדי של העם הפלסטיני, ואת זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולריבונות בשטח, שבו נמצא מסגד אל-אקצה. על פי ההסכם המלך עבדאללה השני יוסיף לשמש בתפקיד "משרת המקומות הקדושים בירושלים", תואר הדומה לזה של המלך הסעודי, המכונה "משרת שני המקומות הקדושים" בחצי האי ערב. התפקיד הירדני מוגדר בהסכם כדלהלן: שמירה על כבוד המקומות הקדושים באל-קודס, חופש התנועה למקומות הקדושים לאסלאם וההגעה אליהם, ניהול המקומות הקדושים לאסלאם והשמירה עליהם, ייצוג האינטרסים הקשורים למקומות הקדושים בפורומים הבינלאומיים ופיקוח על מוסד ההקדשים (ווקף) ונכסיו בהתאם לחוק הירדני.

אבו מאזן הסביר כי ההסכם שנחתם עם המלך עבדאללה הוא למעשה המשך ישיר להסכם שנחתם עם אביו, המלך חוסיין, לאחר החלטת ההתנתקות הירדנית משטחי הגדה המערבית בשנת 1988. "כאשר המלך חוסיין בן טלאל המנוח הודיע על ההתנתקות בשנת 1988, שוחחנו איתו על עניין זה ואופן הטיפול בו והגענו להסכמה כי האחריות על ההקדשים האסלאמיים תהיה בידי ירדן, וכך היה במקור, וכי ירדן תמשיך לשאת באחריותה, ובדרך זו היא נוהגת עד היום", אמר אבו מאזן.

"אנו וירדן מתאמים את עמדותינו בכל הקשור להקדש, וההסכם אתמול (31.3.13) הוא למעשה חידוש של מה שהיה קיים בשנת 1987, ועל פיו הריבונות על כל האדמה הפלסטינית שייכת לנו, ובעניין זה אין כל ויכוח".[2]

הצורך בחידושו של ההסכם בין הרשות הפלסטינית לירדן התעורר בעקבות ההכרה בפלסטין כמדינה משקיפה שאינה חברה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-2012. הרשות הפלסטינית, על פי תפיסתה, קבלה הכרה בינלאומית בתביעתה לריבונות על כל שטחי הגדה המערבית בגבולות 67', ובכללם ירושלים המזרחית ובה העיר העתיקה ומתחם מסגד אל-אקצה.

החלטת העצרת הכללית חייבה אפוא את אישורו מחדש של התפקיד הירדני המיוחד בשטחי "המדינה הפלסטינית". למלך הירדני עניין רב להחזיק בתואר "שומר המקומות הקדושים", המעניק לו מעמד והשפעה החשובים גם מבית, והרשות הפלסטינית בקשה לקבל מחדש הכרה בזכות הייצוג הבלעדית של העם הפלסטיני המופקדת בידי אש"ף, ולהבהיר כי התפקיד הירדני אינו עומד בסתירה לתביעת הריבונות בכל שטחי הגדה המערבית ללא יוצא מן הכלל.

ההסכם אינו משנה דבר במציאות הקיימת בירושלים. ירדן תוסיף לשלם את משכורות עובדי הווקף והמלך יחזיק בתואר של "שומר המקומות הקדושים", ואולם, השליטה במסגד אל-אקצה נתונה הלכה למעשה בידי נאמניה של הרשות הפלסטינית– אישים המזוהים עם חמאס, חיזב אל-תחריר, שפעיליו מקיימים נוכחות קבועה באל-אקצה, והתנועה האסלאמית בישראל. שני הצדדים מעדיפים לשמר לעת עתה את המציאות כפי שהיא, ואינם מעוניינים לפתוח נושאי מהות, העלולים לטרוף את כל הקלפים. מסיבה זו, הפלסטינים נזהרים שלא להעלות לדיון את שאלת מעמדם של הפלסטינים המתגוררים בירדן, והנושא נדחה לשלב שלאחר הקמת המדינה הפלסטינית.

באופן דומה, גם לאחר הכרת העצרת הכללית בפלסטין כמדינה שאינה חברה, אין "מדינת פלסטין" דורשת מישראל להעביר לידיה כבר עתה את מעברי הגבול לירדן לשם מימוש ריבונותה, אלא מתמקדת בשאלת הגבול מול ישראל ובתביעה לפינוי כל ההתנחלויות.

הבעיה הפלסטינית עימה מתמודדת ירדן אינה קלה מהאתגר העומד בפני ישראל. בירדן ישנו רוב דמוגרפי פלסטיני, ובלב ליבה של הממלכה, בבירתה רבת עמון ובעיר זרקא, קיים רוב פלסטיני מוחלט. האביב הערבי-אסלאמי שפקד את המזרח התיכון גרם לגלי זעזוע בממלכה ההאשמית, והמלך הירדני יודע אל נכון כי בידי ההנהגה הפלסטינית המפתח ליציבות שלטונו וכי החשש מ"המולדת החלופית" הוא המעכב בידיה את ההחלטה להגיע לעימות חזיתי עם הממשלה הירדנית.

מבחינתה של ישראל, ההסדר הפלסטיני ירדני אינו מוסיף או גורע מבחינה מדינית או מעשית בשטח. לישראל אינטרס בשמירה על יציבותה של הממלכה ההאשמית, המבועתת מתרחישי היום שאחרי מימוש הריבונות הפלסטינית בגדה המערבית. העמדות הבלתי מתפשרות של ההנהגה הפלסטינית ("צדק" פלסטיני ולא ל"פשרה") מדרבנת הן את ישראל והן את ירדן למדיניות של ניהול משברים, שנועדה לשמור על הביטחון בתנאים מיטביים בתנאים הנוכחיים והיערכות לתרחישים מדיניים, שביכולתם לשנות מן היסוד את משוואת הכוחות ואף את המפה.


 

[1]    http://wafa.ps/arabic/index.php?action=detail&id=151002

[2]    http://wafa.ps/arabic/index.php?action=detail&id=151026