המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

  מזה כמה שנים אנו נחשפים לעיתים מזומנות לאמירות מסוגים שונים – בריחת מוחות, קיצוצי תקציב וכיוצ"ב – שעניינן אחד: לגרום לחרדה בדבר עתידו של המחקר המדעי בישראל. התבטאו בהקשר הזה רבים, בהם חתני פרס נובל ישראלים. לאחרונה, שמענו על כך מפיהם של נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם בן-ששון, ושל יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב של […]

מזה כמה שנים אנו נחשפים לעיתים מזומנות לאמירות מסוגים שונים – בריחת מוחות, קיצוצי תקציב וכיוצ"ב – שעניינן אחד: לגרום לחרדה בדבר עתידו של המחקר המדעי בישראל. התבטאו בהקשר הזה רבים, בהם חתני פרס נובל ישראלים. לאחרונה, שמענו על כך מפיהם של נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם בן-ששון, ושל יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה, פרופ' מנואל טרכטנברג. האחרון, יש לדעת, הוא פרופסור לכלכלה שהתמחה בכלכלת המחקר והפיתוח.

פרופ' בן-ששון מצוטט במאמר בדה-מרקר (6.1.13), שנכתב בעקבות פרסומו על ידי מוסד שמואל נאמן של תפוקות מחקר ופיתוח בישראל: פרסומים מדעיים בהשוואה בינלאומית (מחברים ד"ר דפנה גץ, יאיר אבן-זוהר, בלה זלמנוביץ, ד"ר ערן לק ופרופ' גדעון שפסקי). החיבור מבוסס על נתוניו של מכון בשם ISI, ומהם עולה כי ישראל ירדה בדירוג הבינ"ל בשני העשורים האחרונים, עד ממוצע 2004-2008, בכל קטגוריות המחקר למעט ביולוגיה מולקולרית וגנטיקה, שם עלתה. הנקודה החשובה כאן לענייננו היא שהדירוג הזה מבוסס על מספר הפרסומים בכתבי עת מדעיים. כלומר, מדובר במחקר המתבצע במוסדות אקדמיים ומכוני מחקר (כגון מכון וייצמן למדע), ומחקרים בסקטור העסקי אינם זוכים בדרך כלל לפרסום בכתבי עת מדעיים.

מהי מטרת המחקר?

מדידת איכות המחקר באמצעות מאמרים מדעיים היא נקודה מצוינת להתחיל בה, שכן מה שחסר בדירוג זה הוינו תשובה לשאלה "למה מחקר?". כלומר, מה מחקר אמור להשיג. יש לכך כמה תשובות אפשריות:

1. פרסטיז'ה או יוקרה בינלאומית.
2. תרומה לאיכות החברה.
3. תרומה לחינוך באמצעות הגדלת שיעורי הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה.
4. תרומה לכלכלה, בין בטווח הקצר ובין בטווח הארוך.

ביחס לתשובות (1) ו-(2) אין לי הרבה מה לומר, למעט הטלת ספק בכך שרוב הציבור היה מוכן לשלם מיסים כדי לממן פעילות המביאה לתוצאות המתוארות בשתי התשובות הללו. מכיוון שכך, נותר לעסוק בשתי התשובות האחרונות.

השכלה גבוהה במגמת עלייה

נפתח בתרומה לחינוך. ציור 1 מדווח על מספר הסטודנטים לתואר ראשון ב-17 השנים עד 2010/11 (לא כולל לומדים באוניברסיטה הפתוחה). ניתן היה לטעון שהירידה במיקומה של ישראל מבחינת מספר הפרסומים המדעיים פוגע בחינוך אילו היה קשר בין ירידת מיקומה של ישראל למספר הסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות. ציור 1 מלמד שאי אפשר להבחין בקשר שכזה. הגידול במספר הסטודנטים ב-16 השנים, מ-1995/96, הוא כמעט ליניארי. הגידול השנתי הממוצע עומד על כ-5,400 סטודנטים. שנים שבהן היה הגידול נמוך במידה משמעותית מכך הן 2000/2001 (3,800), 2004/5 (כ-3,650) ו-2010/11 (כ-3,700). נהיר שאין כאן תהליך ברור.

המקור: המועצה להשכלה גבוהה.

מה שאולי לא פחות חשוב הוא שמספר הסטודנטים לתארים מתקדמים יותר מהוכפל בין 1994/5 ו-2010/11: מ-30,500 ל-62,562. האם לזה יקרא הידרדרות אקדמית? הכפלה חלה גם במספר הלומדים במוסדות אקדמיים להכשרת מורים – מכ-10,000 ב-1994/5 לכ-21,000 ב-2010/11. ובשנת הלימודים תש"ע למדו באוניברסיטה הפתוחה יותר מ-43,000 סטודנטים (למ"ס: שנתון 2012, לוח 8.58). כמובן שכל המספרים הללו אין בהם כדי להעיד על איכות התארים בהם זוכים התלמידים. כותב שורות אלה סבור שכבר מזמן עברנו את האופטימום בתחום ההשכלה הגבוהה – לימודים במוסדות ההשכלה הגבוהה הפכו לאובססיה.

השוואה בינלאומית מעניינת בהקשר הנוכחי היא השוואת שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בקרב האוכלוסיה. הנתונים לגבי שכבת הגילים 35-44 בחלק ממדינות ה-OECD, מצויים בציור 2. צריך להוסיף מייד שלא הושמטו מדינות שבהן השיעור גבוה מאשר בישראל. כפי שניתן לראות, שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בישראל, בקבוצת הגילים האמורה, גבוה ב-15.6 נקודות אחוז ממוצע מדינות ה-OECD, ומדינות "מפגרות" קלסיות כגון דנמרק, שוודיה ושוויצריה נשרכות הרבה מאחורי ישראל. עוד נשוב לנקודה זו בהמשך, אבל בינתיים – מה ביחס לקבוצות הגיל האחרות? ובכן, בקבוצת הגילים 25-34 ישראל מדורגת מעט נמוך יותר, אבל עדיין ב-6.6 נקודות אחוז מעל ממוצע ה-OECD. יש סיבה טובה לחשוב שהדבר נובע מכך שהשירות הצבאי הממושך בישראל דוחה את הלימודים הגבוהים, כך שבקבוצת הגילים 25-26 יש בישראל מעטים שיש להם כבר תואר ראשון. ובקבוצת הגילים 45-54, ישראל עומדת במקום הראשון בין מדינות ה-OECD, עם שיעור השכלה גבוהה כמעט כפול ממוצע מדינות ה-OECD.

המקור: OECD.

"בריחת מוחות" ו"הזנחת המחקר והפיתוח", האמנם?

אחת מהבכיות הגדולות של עסקני ההשכלה הגבוהה כיום היא על "בריחת המוחות", הנגרמת כביכול מהזנחת המחקר והפיתוח על ידי המדינה. הנתון הבא מאיר עיניים בהקשר הזה: בשנת תשס"ט היה מספר המורים בדרגת מרצה (הדרגה ההתחלתית במסלול האקדמי הרגיל) באוניברסיטאות בישראל 459 (למ"ס: שנתון 2012, לוח 8.46). באותה השנה הוענקו בישראל 1,373 תארי דוקטור, הוא התואר הדרוש כדי לקבל משרה אקדמית באוניברסיטה (למ"ס: השכלה גבוהה בישראל תשס"ט, לוח 3.1). דהיינו, התוספת בשנה אחת למי שיש להם תואר המכשיר אותם עקרונית להתחיל לשרת במשרת מרצה באוניברסיטה עמדה על כמעט פי שלוש (!) ממספר המכהנים במשרה זו. ברור לחלוטין שזהו שיטפון של היצע שאין שום דרך לקלוט אותו במערכת הקיימת, ומה שחשוב יותר – גם במערכת גדולה הרבה יותר. טבעי, לפיכך, שחלק מן האנשים הזוכים בתואר דוקטור יחפשו חלופות במדינות שאין בהן עודף היצע כזה.

אין זה שונה ממה שחל על כל מוצר או שירות אחר, זהו מקרה קלאסי של היצע וביקוש: כשמדינה מייצרת עודף, היא מייצאת אותו. ההבדל הוא שבמקרה שלנו אין מי שמוכר את המוחות העודפים לחו"ל, ולכן אין כאן מקרה קלאסי של סחר חוץ. נהפוך הוא: ממשלת ישראל, המממנת חלק ניכר משכר הלימוד של הסטודנטים באוניברסיטאות, מעניקה סובסידיה למדינות אחרות שנהנות מפירות השקעתה של ישראל.

השכלה, מחקר ופיתוח וכלכלה

האם הזנחת ההקצאות למחקר, שבה מואשמות ממשלות ישראל בשנים האחרונות, מסכנת את הצמיחה הכלכלית ואת מעמדה של ישראל כאומת טכנולוגיה עלית? בסופו של יום, זו כמובן השאלה החשובה ביותר, והתשובה לה היא שלילית בתכלית: אין זהות בין מחקר ופיתוח בין כותלי האוניברסיטאות למחקר ופיתוח בישראל בכללותה. ציור 3 מסיר כל ספק בעניין זה.

המקור: למ"ס, שנתון 2012, לוח 28.25.

ישראל עומדת בראש מדינות ה-OECD  בהוצאה למחקר ופיתוח אזרחי במונחי תוצר (רשימת המדינות בציור היא חלקית, אבל אין ב-OECD  מדינה המוציאה יותר מישראל). משקל המו"פ האזרחי בתוצר של ישראל הוא יותר מכפול מהממוצע ב-OECD.

לכך יש להוסיף כדלקמן:

• (א) בישראל יש מו"פ בטחוני ניכר – ההוצאה עליו היא אחד הסודות היותר שמורים. למו"פ הבטחוני תרומה ניכרת לכלכלה, הן במונחי בטחון ישראל והן במונחי יצוא בקנה מידה גדול.
• (ב) לרבות מן המדינות המיוצגות בציור אין כלל מו"פ בטחוני. באלה כלולות כל מדינות גוש היורו למעט צרפת וספרד, וכן אוסטרליה ודנמרק.
• (ג) גם ההוצאה על מו"פ אזרחי לנפש בישראל היא מהגבוהות ב-OECD. הוצאה גבוהה יותר לנפש יש רק בדנמרק, שוודיה, פינלנד ושוויצריה.

איך מצטיינת ישראל בהוצאה גבוהה כל כך למו"פ אזרחי, אם הממשלה מזניחה את התחום? התשובה נעוצה בלוח 1. הלוח מדווח על חלוקת ההוצאה למו"פ אזרחי לפי מקור המימון ומבצע המו"פ. כדי להבין את הלוח, נתמקד בסקטור העסקי, אשר מימן 18.4% מסך המימון של מו"פ אזרחי.

לוח 1. מימון וביצוע מו"פ אזרחי, 2009, אחוזים

המקור: למ"ס, שנתון 2012, לוח 26.2.

מסך המימון של מו"פ כזה באקדמיה, היווה המימון על ידי הסקטור העסקי 52.2%, כאשר כמעט כל יתר המחקר האקדמי מומן בידי קרנות מחקר בחו"ל. הממשלה שמימנה 36.9% מסך המו"פ, מימנה רק 4.3% (מסומן באדום) מהמו"פ באוניברסיטאות. וזהו בדיוק מקור הקינה על הידרדרות ישראל: החוקרים באוניברסיטאות, שיש להם אינטרסים בדיוק כמו ליתר בני התמותה, רוצים שהממשלה תממן יותר מהמחקר באקדמיה.

אלא שהממשלה חושבת כנראה שחשוב יותר לממן מו"פ שיש יותר וודאות שיניב פירות כלכליים, ולכן היא מימנה 36.9% מכל המו"פ שהתבצע בסקטור העסקי. גם בחו"ל חושבים שלמו"פ העסקי בישראל יש פוטנציאל: אחרת לא היו חברות בחו"ל מממנות שליש מההוצאה למו"פ בסקטור העסקי.

בהיזכרנו שאנו עוסקים כעת בתועלת הכלכלית של מו"פ, האם אי-התגייסות הממשלה למימון מחקר באוניברסיטאות יש בה משום נזק כלכלי? על השאלה הזו ענה במונחים עקרוניים Terence Kealey בספרו המרתק The Economic Laws of Scientific Research (החוקים הכלכליים של מחקר מדעי). המחבר קובע, על סמך עושר רב של נתונים לאורך כמאתיים שנות היסטוריה, שהתשובה לכך היא שלילית. הבחינה העקרונית שלו היא של השאלה, האם מחקר מדעי אקדמי הממומן על ידי ממשלות מביא לצמיחה כלכלית מהירה יותר? תשובתו היא שלילית. יתרה מזאת, הוא קובע כי הקשר הוא הפוך: מדינות עשירות יותר מרשות לעצמן להקצות יותר משאבים למחקר אקדמי. לשון אחרת, כיוון הסיבתיות הוא הפוך: יותר צמיחה מביאה ליותר השקעה במחקר אקדמי. ואולם המסקנה המפתיעה ביותר שלו היא שבדרך כלל הפרקטיקה קדמה למדע. מנוע הקיטור הומצא על ידי טכנאי, ורק אח"כ נוסחו הכללים הפיסיקליים שעל-פיהם פועל המנוע. הספר גם מונה שורה ארוכה של המצאות ששינו את פני הכלכלה ולא היו מבוססות על מחקר מדעי באקדמיה. כאלה הן למשל מנוע הבערה הפנימית, נורת החשמל ועוד.

הפתרון לחיזוק הכלכלה הישראלית: הכשרה מקצועית

מה שמחזיר אותנו לדירוג לפי מספר בעלי ההשכלה הגבוהה באוכלוסיה. ראינו לעיל שמדינות כמו שוויצריה ודנמרק מפגרות הרבה אחרי ישראל בעניין זה. אבל הפלא ופלא, מדובר בכלכלות חזקות מאד, עשירות מישראל במונחי תוצר לנפש.

הניגוד הבולט ביותר למצב בישראל טמון בכלכלה הגרמנית – גרמניה מסומנת בירוק בציור 2. כפי שאפשר לראות, בגרמניה שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בגילאי 35-44 נמוך מממוצע ה-OECD. ובכל זאת גרמניה היא המעצמה הכלכלית של אירופה, ובמובנים מסויימים של העולם. איני מתכוון לומר שאנחנו צריכים או יכולים לחקות את גרמניה, מבנה הכלכלה שלה מיוחד במינו, ונתמך על ידי ה"יקיות" של הגרמנים – הדייקנות הכפייתית שלהם, אבל כדאי ללמוד מהם. אחד ההיבטים החשובים של הצלחתם הוא השקעתם הרבה בהכשרה מקצועית בדרגה גבוהה של אנשים שיתרונם הוא לאו דווקא ברכישת השכלה גבוהה. אין לי ספק שברבות מן המכללות בארץ יש לא מעט אנשים כאלה, אלא שאין להם חלופה – אין בארץ הכשרה מקצועית ראויה לשמה. אם על-כך היו מתריעים ראשי האוניברסיטאות, הם היו עושים שירות חשוב באמת לכלכלת המדינה. השכלה גבוהה יש לנו די והותר.

 *הכותב, פרופ' יקיר פלסנר, הינו יו"ר ההנהלה של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינ