עבור לתוכן העמוד
Menu

אין שינוי בעמדה הפלסטינית בנוגע ל"זכות השיבה"

הראיון של יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, לערוץ 2 ששודר ביום שישי (2.11.12), עורר סערה פוליטית רבתי בישראל ובזירה הפלסטינית, לאור פרשנויות לפיהן מדברי אבו מאזן השתמע ויתור על זכות השיבה. באותו ראיון אמר אבו מאזן, כי בהיותו יליד צפת ברצונו לבקר בעיר, אך לא לחיות בה. עוד ציין אבו מאזן, כי "בשבילי פלסטין זה גבולות 67 […]

הראיון של יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, לערוץ 2 ששודר ביום שישי (2.11.12), עורר סערה פוליטית רבתי בישראל ובזירה הפלסטינית, לאור פרשנויות לפיהן מדברי אבו מאזן השתמע ויתור על זכות השיבה.

באותו ראיון אמר אבו מאזן, כי בהיותו יליד צפת ברצונו לבקר בעיר, אך לא לחיות בה. עוד ציין אבו מאזן, כי "בשבילי פלסטין זה גבולות 67 עם מזרח ירושלים, אני פליט, אני גר ברמאללה, הגדה ועזה זה פלסטין, כל השאר זה ישראל".

ההנהגה המדינית בישראל לא מיהרה לתת אמון בדבריו של אבו מאזן על נכונות כביכול לוותר על תביעת השיבה הפלסטינית, ואילו בחמאס האשימו את אבו מאזן בבגידה בעקרונות היסוד עת, לטענת בכירים בתנועה, ויתר בדבריו על "זכות השיבה".

יממה לאחר שידור הראיון בערוץ 2, מיהרה סוכנות הידיעות הפלסטינית "וופא" לפרסם תמליל של ראיון הבהרה של אבו מאזן לערוץ "אל-חיאה" המצרי, שהתקיים ביום שבת (3.11.12) ברבת עמון. בראיון זה דבר אבו מאזן על הדרך שבה בחרו אמצעי התקשורת, ובעיקר ערוץ אלג'זירה, לצטט קטעי דברים שאמר תוך הוצאתם מהקשרם. בהתייחסו לסוגיית "זכות השיבה" חזר והבהיר אבו מאזן את עמדותיו, כמובא להלן (בתרגום חופשי):[1]

"מאז שנת 1988 מכירה המועצה הלאומית הפלסטינית בהחלטות האו"ם 242 ו-338, וההכרה בהן חזרה ונישנתה מספר פעמים עד היוזמה הערבית, וגם קודם לה ולאחריה, ובעניין זה הושגה גם הסכמת חמאס והג'יהאד, ובהסכם הפיוס האחרון בקהיר הוסכם על גבולות 1967, על התנגדות עממית בדרכי שלום ועל הליכה לבחירות. היה זה בהשתתפות 36 נציגים של הועד הפועל והמזכיר הכללי בקהיר בינואר האחרון, והודיעו על הנקודות הבאות, לפיהן אין בעיה בהסכמה על גבולות 1967 ועל היותה של אל-קודס (ירושלים) המזרחית עיר הבירה של המדינה הפלסטינית, ועל כך הסכימו כל המדינות הערביות והאסלאמיות".

"דבריי בנוגע לצפת היו עמדה אישית, ואין משמעותה ויתור על זכות השיבה, שכן לא ייתכן שאיש יוותר על זכות השיבה, משום שנוסח כל ההחלטות הבינלאומיות והערביות והאסלאמית קובע שיש למצוא פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים בהתאם להחלטה 194, ומציין את הביטוי 'מוסכם', כלומר בהסכמת הצד הישראלי".

עוד ציין אבו מאזן בראיון (כמצוטט על ידי וואפא), כי סוגיית הפליטים "קדושה", וכי היא ושאר סוגיות המהות ידונו בשלב הדיונים על הסדר הקבע עם ישראל. לדבריו, סוגיית הפליטים תידון על בסיס החלטת האו"ם 194, המדברת על עיקרון זכות השיבה ומתן פיצויים לאלה שלא יבחרו בשיבה. לאחר שיושג הסכם עם ישראל, אמר אבו מאזן, הוא יובא לאישור במשאל עם.

נביל אבו רודיינה, דובר הנשיאות הפלסטינית, דחה בתוקף את הטענות של בכירי חמאס לפיהן אבו מאזן הביע בדבריו ויתור על זכות השיבה. בהודעה רשמית אמר אבו רודיינה, כי "הנשיא (אבו מאזן) וההנהגה הפלסטינים לעולם לא יסכימו למדינה בעלת גבולות זמניים, שכן מי שמסכים למדינה זמנית (רמז לחמאס) הוא זה אשר מוותר על זכות השיבה, פוגע בעקרונות היסוד הלאומיים ומביא לאסון שיפקוד את הדורות הפלסטיניים הבאים".

עוד ציין אבו רודיינה, כי "זכות השיבה ו(סוגיית) הפליטים נכללים בנושאים הקשורים להסדר הקבע שידונו עם הישראלים, דוגמת הגבולות והמים. אנו דבקים בעקרונות היסוד הלאומיים, שאישרו המוסדות הלאומיים ואין חדש בעמדה זו".[2]

נביל שעת' האחראי על יחסי החוץ בארגון פתח, טען בראיון לאתר raya.ps, כי דברי אבו מאזן שצוטט בתקשורת הוצאו מהקשרם, וכי בנוסח הראיון המלא אמר אבו מאזן, כי "לכל אדם פלסטיני הזכות לשוב למולדתו אבל זכותו גם לבחור, והוא יקבל החלטה זו לבד, אם הוא רוצה לשוב לארץ זו או לא".[3] אבו מאזן קבל גיבוי גם ממנהיגים נוספים בארגון פתח, וכן מנהיגי ארגונים אחרים החברים באש"ף, שהדגישו את נאמנותו של יו"ר הרשות הפלסטינית לזכות השיבה.[4]

הפער בין ישראל לפלסטינים בשאלת הפליטים אינו ניתן ליישוב. זכות השיבה נחשבת טאבו בעם הפלסטיני, ואין עליה עוררין. נציגי העם הפלסטיני, כולל אש"ף והרשות הפלסטינית, משתיתים את עמדתם בשאלת יישובו של הסכסוך על "צדק" ולא על "פשרה", ועניין זה קיבל ביטוי בהחלטות כל המוסדות הפלסטיניים. משמעות "הצדק", בראייה הפלסטינית, הינה מימוש זכויות הפליטים הפלסטינים בהתאם לכל החלטות המוסדות הבינלאומיים, ובראשן החלטה 194 של האו"ם, המקדשת, בראייתם, את זכות הפליטים לשיבה ולפיצויים.

הנוסחה "פתרון צודק ומוסכם בהתאם להחלטה 194", אינה מבטאת נכונות משתמעת לפשרה פלסטינית אפשרית בנוגע לזכות השיבה. "מוסכם", משמעו שיש לכפות על ישראל להסכים ליישם את התביעות הפלסטיניות ל"צדק".

אש"ף והרשות הפלסטינית (ושלטון חמאס בעזה) ממשיכים לטפח בחברה הפלסטינית את האידיאה של שיבת הפליטים, מונעים כל אפשרות ליישוב מחדש של הפליטים מחוץ למחנות ומשמרים את תפקידה של אונר"א כביטוי סמלי ומעשי לתביעת השיבה.

המחויבות ליישום זכות השיבה עוגנה ב"חוק זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים", שאושר על ידי הפרלמנט הפלסטיני ב-2008. החוק קובע בין היתר, כי:[5]

  • "זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לבתיהם ולרכושם ומתן פיצוי להם על הסבל שהיה מנת חלקם, היא זכות יסודית ומקודשת שאינה נתונה למקח וממכר או להמרה ולא יחולו עליה הפעלת שיקול דעת [לשינוי משמעותה], פרשנות או משאל עם".
  • "זכות השיבה היא זכות טבעית אישית, קיבוצית, אזרחית, פוליטית העוברת מאב לבן ואינה מתבטלת עם חלוף הזמן או באמצעות חתימה על הסכם כלשהו, ולא ניתן לבטלה או לוותר על היבט כלשהו בה"
  • "אסור ליישב את הפליטים הפלסטינים או לעקור אותם [ממקומם] כחלופה לזכות השיבה".
  • "הפועל בניגוד להוראות חוק זה ייחשב כמבצע פשע בגידה חמור ויחולו עליו כל העונשים הפליליים והאזרחיים שנקבעו לפשע זה".

התפיסה הפלסטינית, המקבלת תמיכה מארגוני זכויות אדם פלסטיניים וישראליים, רואה את זכות השיבה כזכות "פרטית" של כל פליט ופליט, ומשמעות הדברים – לנציגי העם הפלסטיני (וגם לא לאו"ם) כלל אין סמכות לוותר על זכות זו בשם הפליטים.

אי יישומה של זכות השיבה יותיר על פי הקונצנזוס הפלסטיני את שערי הסכסוך פתוחים עם ישראל, ובכך קיים במשתמע צידוק להמשך המאבק המזוין נגד ישראל אף לאחר הקמתה של מדינה פלסטינית.

מנהיג פלסטיני שיהין לקרוא תיגר על הקונצנזוס לוותר על זכות השיבה במו"מ עם ישראל עשוי להיות במקרה הטוב מוחרם ומסולק מהבמה או במקרה הגרוע יותר יוצא להורג. התגובה הקשה בזירה הפלסטינית לדבריו של אבו מאזן בראיון לערוץ 2 מלמדת על חוסר היכולת של ההנהגה הפלסטינית, גם אם הייתה רוצה בכך, להציג עמדה של פשרה בסוגיית הפליטים.

בסיכומו של דבר, אבו מאזן לא חרג מעמדות היסוד הפלסטיניות הקבועות והידועות בנושא הפליטים, והוא עודנו רואה בשיבת הפליטים "זכות מקודשת", המופקדת בידי הפליטים עצמם ואין לאיש סמכות לוותר עליה בשמם.

המאמץ הדיפלומטי הפלסטיני, המובל על ידי אבו מאזן, מתמקד, במסגרת פנייתו המתוכננת לחודש נובמבר לאו"ם, בניסיון לחלץ הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית בגבולות 67', ומטרתו בכך להעניק תוקף משפטי ומדיני גדול יותר לתביעה הפלסטינית לנסיגה ישראלית מלאה מהגדה המערבית, מבלי שהפלסטינים נדרשו להעניק דבר מה בתמורה, וקל וחומר בסוגיית הפליטים.

בעיית הפליטים היא לב ליבו של הסכסוך הישראלי – פלסטיני והיא נתפסת בראייה הפלסטינית כקלף מנצח, באמצעותו יוכלו הפלסטינים להתיש את כוחה של מדינת ישראל גם לאחר הקמת מדינת פלסטין, לגבור עליה באמצעות הדמוגרפיה ולהופכה למעשה בטווח הארוך לחלק שיטמע במדינת פלסטין מהים עד הנהר.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ו