המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

בדיון הציבורי הפנימי בישראל בשאלת האיום האיראני יש הנחה רווחת, ולפיה אם המשא ומתן והסנקציות יגיעו למבוי סתום שאין עליו עוררין, ארה"ב תהרוס את מתקני הגרעין האיראניים. אך האם יש ממש בהנחה זו? נכון שהנשיא אובאמה הבהיר בנאומו בוועידת איפא"ק בחודש מרץ האחרון שהוא ישתמש "בכל המרכיבים של העוצמה האמריקנית" כדי למנוע מאיראן מלהחזיק נשק גרעיני. אולם, למעט מלחמת עיראק ב-2003, שבאה בעקבות הפיגועים ב-11 בספטמבר, ממשלים קודמים לא הפגינו נכונות אמיתית לממש את האיומים שלהם להפעיל כוח צבאי כדי לעצור תפוצה גרעינית אם האפיק הדיפלומטי נכשל.

במאמר שהתפרסם ב-8 באוגוסט בעיתון "הארץ", מזהיר סליי מרידור, לשעבר שגריר ישראל בארה"ב, שגם בנוגע לאיום האיראני אסור לצאת מנקודת הנחה שוושינגטון תפעל. הוא מזכיר בצדק את העובדה שארה"ב גינתה את ההתקפה הישראלית על הכור בעיראק ב-1981, ושסירבה לפעול נגד תוכנית הגרעין הסורית. הוא אינו שולל לחלוטין את האפשרות לפעולה אמריקנית, אך הוא מטיל בכך ספק רב, בין השאר בשל התקדימים ההיסטוריים שמלמדים כי ברגע האמת העדיף הממשל האמריקני לקבל כעובדה את התגרענותה של מדינה סוררת על פני עימות צבאי איתה.

ההתמודדות עם צפון קוריאה היא דוגמה בולטת למקרה שבו ארה"ב לא נקטה צעדים מול מדינה מסוכנת שהיתה מצויה בתהליכי פיתוח נשק גרעיני. במרץ 1994 מנעה צפון קוריאה מפקחים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) לבדוק את הכור ביונגביון. בחודש יוני כבר היה נראה שצפון קוריאה עומדת להשתמש במוטות הדלק המשומשים מהכור ולהפיק מהם פצצות פלוטוניום ברמה צבאית בכמות המספיקה לחמש או לשש פצצות.

הנשיא קלינטון כתב בזיכרונותיו שהוא ביקש משר ההגנה ביל פרי לתדרך עיתונאים בכך שהוא נחוש למנוע מצפון קוריאה מלפתח ארסנל נשק גרעיני ואף "להסתכן במלחמה". הפנטגון תיכנן להשמיד את הכור ביונגביון. אז כמו היום, גורמים בכירים אמריקניים אמרו ש"כל האופציות נמצאות על השולחן", אך בפועל לא עשו דבר מעבר לכך. במקום זאת נפתח משא ומתן עם צפון קוריאה שהוביל לחתימה על "מסגרת מוסכמת", שאותה הפרו הצפון-קוריאנים בתוך כמה שנים. למפרע התברר, מעל לכל ספק, שהלחץ האמריקני לא היה מספיק.

חולשתה של ה"מסגרת המוסכמת" התבררה בדצמבר 2002, עת הצפון-קוריאנים הסירו את החותמות של סבא"א מעל המיכלים עם מוטות הדלק המשומשים והחלו להפיק מהם פלוטוניום. ממשל בוש נמנע משימוש בצעדים נחרצים. בשלב הבא גירשה צפון קוריאה את פקחי סבא"א והודיעה, בתחילת 2003, שהיא פורשת מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT). ארבע שנים לאחר מכן, באוקטובר 2006, ערכו הצפון-קוריאנים לראשונה ניסוי תת-קרקעי בפצצה גרעינית.

כתוצאה מכך קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה חריפה נגד צפון קוריאה, אך ארה"ב לא נקטה שום אמצעי כדי לחסל את תשתית הגרעין של צפון קוריאה. משא ומתן רב-צדדי החל והוביל להסכם נוסף ב-2007, שהיה דומה ל"מסגרת המוסכמת" של 1994. נראה היה שצפון קוריאה לא התרשמה במיוחד מתגובת המערב לניסוי שעשתה. במאי 2009, בזמן כהונתו של הנשיא אובאמה, ערכה צפון קוריאה ניסוי גרעיני נוסף.

מדוע לא נקטה ארה"ב צעדים קשוחים יותר נגד מדינות סוררות שהיו על הסף הגרעיני? ראשית, יש את הנושא המודיעיני. אפילו למעצמת על כגון ארה"ב אין תמיד את המידע המודיעני שיחשוף שמדינה כגון צפון קוריאה, הסגורה לפני שאר העולם, עומדת להוציא אל הפועל ניסוי גרעיני. בעיה דומה עומדת לפני ארגוני הביון האמריקניים גם במדינה כגון איראן.

רק לפני שנתיים צוטט רוברט גייטס, מי שהיה מזכיר ההגנה האמריקני באותה תקופה, שהתבטא בעניין האיראני: "אם המדיניות שלהם היא להגיע לסף הגרעיני אך לא להרכיב פצצה, איך נוכל לדעת שהם לא הרכיבו אותה? אני לא יודע איך אפשר לאשר דבר כזה". לגייטס, לשעבר גם ראש ה-CIA, יש הבנה טובה בנוגע למגבלות המודיעין.

הבעיה שגייטס מתאר מסבירה מדוע קשה לפעול נגד מדינות שמפתחות נשק גרעיני, כשאין ודאות שאכן הן משלימות את השלבים האחרונים לקראת הפצצה. בזיכרונותיו הוסיף סגן הנשיא לשעבר דיק צ'ייני שמאז המלחמה בעיראק קיים חשש בקרב המודיעין האמריקני מחזרה על טעויות עבר, שבהן היתה הסתמכות על מידע מוטעה בצורה שהשפיעה על קבלת ההחלטות. החשש הזה נשאר אפילו כשיש בידיו מידע מוצק, למשל במקרה של סוריה.

מגבלה נוספת המשפיעה על ארה"ב היא מועצת הביטחון של האו"ם. הנשיא אובאמה הצדיק את המעורבות האמריקנית הצבאית בלוב לפני הקונגרס, וחזר שוב ושוב על כך שקיבל את אישורו של האו"ם. בהמשך למדיניות זו אמר לאחרונה מזכיר ההגנה לאון פאנטה לפני ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט, שלפני שארה"ב תתערב בסוריה היא תפעל להשיג "אישור בינלאומי". מאז כבר הספיקו הסינים והרוסים להוכיח שהם מוכנים לחסום כל קונצנזוס במועצת הביטחון שמטרתו להפסיק את שפיכות הדמים בסוריה.

בהתחשב באווירה הבינלאומית הזאת, נראה שהסיכוי שארה"ב תקבל אישור לתקיפה באיראן הוא אפסי. באופן אירוני, בשעה שאין ספק שלארה"ב יש היכולת הצבאית למנוע את המדינות ואת הארגונים המסוכנים בעולם מלהשיג נשק גרעיני, הרי שוב ושוב ממשלים אמריקניים נמנעו מלעשות שימוש ביכולותיהם הצבאיות. עובדה זו חייבת להיות מופנמת בדיון הציבורי הנוכחי.

המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"