הסופר א. ב. יהושע אמר בסוף השבוע האחרון כי ישראל "חייבת" להעסיק את הפלסטינים ולא את מבקשי העבודה מאפריקה. בדברים האלה נגע הסופר היקר לכולנו באחת מן הדילמות האסטרטגיות מולן ניצבת ישראל כמדינה מפותחת החייבת להעסיק עובדים זרים, כמו כל מדינה מפותחת אחרת: האם להעסיק את שכניה הפלסטינים או להעדיף על פניהם עובדים מרחוק?
ברמת העיקרון ברור כי הסופר א. ב. יהושע צודק לגמרי. האינטרס האמיתי של ישראל הוא לדאוג לכך ששכניה הפלסטינים לא יסבלו חרפת רעב ושתהיה להם פרנסה טובה, וכך, כל עוד הם מתקשים לבסס לעצמם כלכלה משל עצמם, הם יוכלו להיסמך על הכלכלה החזקה של ישראל.
הבעיה היא שישראל איננה "חייבת" להם דבר. הפלסטינים כבר עבדו בישראל, קצרו רווחים טובים יותר מכל החברות הערביות שסביבה, ובין שתי הכלכלות התפתחה סימביוזה טובה מאוד והן השלימו זו את זו. אבל, הפלסטינים החליטו לשים לזה סוף, ביוזמתם שלהם. תחילה הם התחילו לדקור בסכינים את מעסיקיהם ואחר כך עברו לפיגועים קשים בתוך ישראל, והדברים ידועים. ברמה הפוליטית הם דרשו במפגיע לבטל את הפרוטוקולים של פריז – הצד הכלכלי של הסכמי אוסלו – הקובעים כי הכלכלה הפלסטינית היא חלק ממעטפת המכס הישראלית, ולפיכך השקל הישראלי הוא ההליך החוקי בשטחי הרשות הפלסטינית.
בסוף השבוע שעבר רמז שר הכלכלה החדש של הרשות הפלסטינית ברמאללה, נביל קסיס, על רצונו לשנות את הפרוטוקולים של פריז באומרו כי אינם עומדים בפני עצמם, כלומר: הם תלויים במצב הפוליטי ופתוחים לשינוי. פירוש הדבר הוא שהפלסטינים עושים טובה לישראל בכך שהם ממשיכים בשמירת הפרוטוקולים של פריז.
בסיכומו של עניין, ישראל לא "חייבת" לפלסטינים דבר, בייחוד לאור העובדה שהם עצמם לא רוצים קשר כלכלי עם ישראל, ואפילו עומדים מאחורי הפעילות הבינלאומית להחרים את ישראל. על מנת שהפלסטינים יחזרו לעבוד בישראל הם חייבים לעבור שינוי מנטאלי מרחיק לכת: ראשית כל, עליהם להכיר בכך שישראל היא ריבונית ולא מטרה לפיגועים, וכי הקשר הכלכלי עמה הוא אינטרס פלסטיני שעליהם לטפח ולא לחתור תחתיו, ובוודאי שלא לנהל מול ישראל חרם כלכלי בינלאומי. עד אז תסתייע ישראל בעובדים מרחוק, ואם הפלסטינים לא יתעשתו בזמן, יתכן כי יאבדו את הקשר הכלכלי עם ישראל ואת הזדמנויות העבודה שיש לה להציע.
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
