המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

בעולם הדיפלומטיה מועצת הביטחון של האו"ם היא הגוף המוסמך להטיל סנקציות על מדינה מסוימת  והיא אף יכולה להתיר שמוש בכוח נגדה במטרה "לשמור או להשיב שלום וביטחון בינלאומי".

מאז כינוסה של מועצת הביטחון ב-ינואר 1946 בלונדון יש זכות ווטו לחמשת המדינות הקבועות והמדינות המתחלפות נבחרות לתקופת כהונה של שנתיים. למרות שרוב ההחלטות שהתקבלו במהלך השנים קשורות למזה"ת מדינת ישראל מעולם לא נבחרה לכהן במועצה.

מאז קריסת ברה"מ והגוש הקומינסטי יחסי הכוחות השתנו מאוד ועמם אזורי ההשפעה. ארה"ב שהובילה מאז את רוב המהלכים הדיפלומטים אינה חפצה כבעבר להאבק בנחישות על עקרונותיה ועל האינטרסים של המערב.

בעשור האחרון נזקפו לארה"ב יותר כשלונות מהצלחות בזירה הבינלאומית.

המלחמות  באפגניסטאן ובעיראק, נטישת מובראק, הגמגומים מול איראן   וכשלונותיה לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים החלישו מאוד את אמריקה, הם גרמו נזק להשפעתה ולתדמיתה ואפשרו למעצמות אחרות כגון סין ורוסיה למלא את החלל שנוצר. בתוך כך האו"ם בכלל ומועצת הבטחון בפרט הפכו לזירת התגוששויות. הזירה הדיפלומטית מזכירה את תקופת המלחמה הקרה. הווטו הכפול של רוסיה וסין ממחיש את הפער הגדול בין הגושים בדרך למציאת  פתרונות יצירתיים בעת משבר וכך הופכת מועצת הביטחון לגוף חסר שיניים ולכמעט לא רלוונטית.

כאשר ארה"ב מגלה סימני חולשה ומצטיירת כ"נמר של נייר", אירופה חשה מיד ברע ומרגישה מאוימת. בתוך כך היא מנסה בכל כוחה ומרצה להוכיח כי היא יכולה להוות משענת חזקה ואמינה לעולם המערבי ובמידה מסוימת אף אלטרנטיבה לארה"ב. שובה של צרפת למטה ברית נאט"ו והצטרפות מדינות מזרח אירופה לברית המערבית חיזקו מאוד את האיחוד האירופי המונה היום 27 מדינות. למרות המצב הכלכלי הקשה העובר היום על היבשת הצליחה אירופה לקבל החלטות פוליטיות אמיצות בלוחמה בלתי מתפשרת נגד הטרור ונגד האיום הגרעיני של איראן ובאחרונה אף הטילה עליה אבמרגו על יצוא הנפט.

ביוזמתה ועידודה של צרפת אירופה גם יצאה לפעולה צבאית נגד לוב והפילה את משטרו של קאדפי. הצמד סרקוזי-מרקל פועל יד ביד ובתמימות דעים למציאת פתרונות פרגמטיים. שיתוף הפעולה הפורה בין גרמניה לצרפת  מחזק את האגף  הימני- ליברלי  באירופה מול ממשלות שמאל שעל מדיניותן  הכלכלית הסוציאלית אבד הכלח. עולמנו אכן משתנה עם  כינון הגלובליזציה והתחרות המסחרית הבינלאומית, מדינה כמו ספרד היתה בימי זאפטרו כשלון חרוץ כאשר אמצה  את הסוציאליזם הנאור לכאורה.

מאז תום מלחמת העולם השניה נושא זכויות האדם, חופש הפרט, המוסר וערכי הדמוקרטיה מושרשים היטב בבירות אירופה המערבית והוא מתחזק ללא שעור בעידן האינטרט. נזכיר את הההפגנות  הרבות שהיו בעבר נגד הפלישות של ברה"מ לבודפשט ולפראג והמאבק  הבלתי נילאה למען "יהודי הדממה", והיום "האביב הערבי" שנגרם בין היתר בגלל חולשת המערב עצמו הופך ל"חורף איסלמי".

היום יותר מתמיד, תומכת אירופה בפעולות המתמקדות נגד רודנים ושליטים מושחתים וצמאי דם כגון בשאר אל אסד. בעיני רבים המאבק מתנהל למעשה  בין שתי ציוויליזציות שונות ומנוגדות והדבר גם משתקף באי הנוחות הגוברת מנוכחותם של מיליוני מהגרים מוסלמים על אדמת אירופה. השתיקה הרועמת של אוכלוסיה זו מול הטבח היומי של אחיהם הסורים מחזקת את המגמה של השוני ביחס לערך חיי אדם.

הווטו הכפול של סין ורוסיה במועצת הביטחון בעניין הדרדרות המצב בסוריה, שם נהרגו ונטבחו יותר  משבעת אלפים בני אדם ובינהם כארבע מאות ילדים, וזאת בתוך פחות משנה, אינו רק אות קין ויום שחור לאו"ם, הוא גם מוכיח שבהעדר מדיניות אמריקאית נוקשה ועקבית, סין ורוסיה יתמידו במדיניותן המבישה והבזויה וימשיכו לתמוך ברודנים, ואלה ימשיכו לטבוח בעמם לאור היום ויחמקו מעונשים כבדים. נדגיש כי  ההרג ההמוני ומרחץ הדמים  מבוצע על ידי נשק רוסי שקבלהסוריה במהלך השנים לרבות נשק כימי ולא קונבנציונלי.

למעשה קיימת גם אמת נוספת המוכיחה שסין ורוסיה עדיין לא השתחחרו מהאידאולוגיה הקומונסטית. מנהיגיהם מסרבים לקבל את הרעיון שלכל עם בתבל זכות לגיטימית  להפגין בחוצות העיר נגד משטר מדכא ואף מסוגל להתקומם נגדו. מאז המהפכה הבולשביקית הדכוי והפרת זכויות אדם הם חלק בלתי נפרד ממדניותה של ברית המועצות לשעבר ושל סין. שתי המעצמות גם  ממשיכות להתנגד לכל התערבות  במטרה להחליף משטרים לא ראויים למערב. הביקור החפוז של שר החוץ הרוסי בדמשק וההתיחסות המזלזלת להתנהגות אירופה וארה"ב  בעיניין הסורי שהגדירה כ"היסטרית", מחזירה אותנו להתבטאויות ולסגנון שהיו מקובלים בימי הפוליטבורו הסוביטי.

דבריו הבוטים של לברוב מוכיחים כי רוסיה נמצאת תחת לחץ כבד ובבידוד מוחלט וחוששת מאוד לאבד את מבצרה האחרון במזרח התיכון. בנוסף לאינטרסים הכלכליים והצבאיים המתבטאים בעיסקות נשק הנאמדות במחירי עתק , סוריה עדיין מהווה עבורה עוגן אסטרטגי חשוב הבולם את  התערבות המערב. רוסיה גם מודאגת מאוד מהתפשטות "החורף האיסלמי" לתחומי הרפובליקות שהיו בשליטתה.

במטרה לצאת מהסבך, להחזיר את השקט על כנו ולאפשר לעמים חפצי חרות ושוויון לחיות על פי אמות מידה דמוקרטיות קיימות שתי אפשרויות. הראשונה היא להגיע למרות כל הקשיים והאינטרסים המנוגדים להחלטת פשרה במועצת הביטחון, דבר שלא יביא בסופו של יום לשנוי מהותי בעמדתן של סין ורוסיה.  האפשרות השניה כרוכה בהקמת מנגנון חדש עוקף או"ם המסוגל לטפל ביד ברזל ברודנים ובאיומים הקימים לשלום העולם ובנקיטת סנקציות משתקות  כגון סגר ימי ואווירי, הקפאת נכסים ואמברגו טוטאלי.

לאירופה תפקיד מכריע בישום האלטרנטיבה הזאת והיא אכן בודקת בכובד ראש את הנושא. גם בעולם הערבי המתון קימים סימנים מעודדים וחזית כמעט אחידה נגד סוריה. היוזמה המרוקנית במועצת הביטחון וההחלטה של טונסיה להחזיר את שגרירה מדמשק מלמדות כי ניתן להוביל מהלך משותף שלא היה קיים בעבר. וטוב עשתה ארה"ב שסגרה את שגרירותה בדמשק ובריטניה החזירה את שגרירה. גם טורקיה המשתפת עם סוריה גבול לאורך תשע מאות ק"מ ושהייתה לא מזמן ידידתה האסטרטגית מנתקת כל מגע  עם אסד ומוכיחה רצון טוב ופרגמטיות.

ההחלטות האמיצות של מדינות אירופה כלפי איראן, לוב וסוריה פועלות לטובת האינטרסים של ישראל אבל הן לא יובילו להפלת המשטר בכוח צבאי.  הן גם תלויות בראש ובראשונה בנחישותה של ארה"ב לעקוף את מנגנוני האו"ם. בעקבות הווטו הרוסי-סיני יש לצפות שבימים הקרובים ינקטו מדינות אירופה סנקציות אזוריות וישירות נגד סוריה,אך שאלה מרכזית  נותרה בעינה עד הפלתו של משטר אסד: האם  ולדימיר פוטין, ברק אובמה וניקולה סרקוזי  אכן ימשיכו לכהן בתפקידם?

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה