המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

סבב שיחות נוסף נפתח ביום ראשון (18.12.11) בקהיר בין חמאס לארגון פתח ליישום הסכם הפיוס שנחתם בין הצדדים ב-4 במאי 2010. בשיחות נוטלים חלק הדרג הבכיר של שני הארגונים. בראש משלחת ארגון פתח עומד חבר הועדה המרכזית של פתח עזאם אל-אחמד והיא כוללת את חברי הוועדה המרכזית סח'ר בסיסו, זכריא אל-אר'א ומחמוד אל-עאלול וכן את מזכיר הוועדה המהפכנית של של אש"ף, אמין מקבול. בראש משלחת חמאס עומד סגן מנהיג התנועה מוסא אבו מאזוק וחברי הלשכה המדינית ניזאר עצ'ו אללה, ח'ליל אל-חיה, מוחמד נסר, עיזת אל-רישק ומחמוד אל-זהאר.

האתר הרשמי של חמאס (http://palestine-info.info/) מדווח בהסתמכו על "מקורות פלסטינים בקהיר", כי הנושאים העומדים על הפרק בשיחות הם:

א. יישום הסכם הפיוס בין הארגונים

ב. הקמת הממשלה החדשה והרכבה

ג. הפסקת המעצרים "הפוליטיים" על ידי הרשות הפלסטינית

ד. הקמת ועדות לקראת הליך הבחירות, דוגמת ועדת הבחירות והבוררות.

ה. "סוגיית התיאום וההסכמה ההדדית על המכאניזם להפעלת ההתנגדות העממית בהתמודדות עם הכיבוד, ואשר בעניין זה הוסכם על הפעלתה בפגישה בין ראש הלשכה המדינית של תנועת חמאס לבין נשיא הרשות (הפלסטינית) מחמוד עבאס כחלק מהפעלת כל צורות ההתנגדות."

עוד מוסר האתר, כי ב-22 בדצמבר תיערך הישיבה של ההנהגה הזמנית של אש"ף בהשתתפות המזכירים הכלליים של הארגונים הפלסטיניים, הועד הפועל של אש"ף ויושבי הראש של המועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית והמועצה הלאומית הפלסטינית. ישיבה זו אמורה לדון בהשתתפות כל הגורמים הפוליטיים במסגרת אש"ף, דפוסי הפעולה של אש"ף לאור הצטרפות ארגונים נוספים ועריכת בחירות למועצה הלאומית הפלסטינית בפלסטין ובפזורה.

בהסכם הפיוס הפלסטיני שנחתם בין אבו מאזן לבין ח'אלד משעל מדגיש את חשיבות יישום סעיפי "ההסכם הלאומי הפלסטיני" (אל-ויפאק אל-וטני אל-פלסטיני), אשר בין היתר עוסק בנושא "ההתנגדות הפלסטינית", ובעניינה צוין כדלהלן: "מסירת מידע לאויב הפוגעת במולדת, באזרח הפלסטיני ובהתנגדות היא בגדר בגידה חמורה הנושאת עונש על פי החוק… מנגנוני הביטחון צריכים לכבד את זכותו של העם הפלסטיני להתנגד ולהגן על המולדת והאזרח."

הרשות הפלסטינית מגיע לשיחות עם חמאס והארגונים הפלסטיניים מעמדת חולשה אסטרטגית. ההתפתחויות בעולם הערבי בשנה האחרונה, המוכרות בשם "האביב הערבי", טרפו את הקלפים ואינן מותירות עוד מרחב תמרון מדיני להנהגה הפלסטינית בכל הקשור לתהליך המדיני עם ישראל. ניצחונה המוחץ של תנועת האחים המוסלמים, תנועת האם של חמאס ופטרוניתה, בבחירות במצרים לצד ההישגים האלקטוראליים המרשימים של התנועה הסלפית, משנים את משוואת הכוחות בזירה הפלסטינית.

מצרים תחת שלטונו של מובארק שימשה משענת חשובה עבור הרשות הפלסטינית מול ישראל ומול חמאס, והיא עשתה שימוש בכלים העומדים לרשותה (גבול משותף) ללחוץ על הנהגת חמאס בנושאים שבמחלוקת. המציאות המדינית החדשה המתהווה בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט הפכה את חמאס לגורם הכוח המרכזי בזירה הפלסטינית ואת הרשות הפלסטינית ל"אנכרוניסטית" בגישתה התומכת במו"מ מדיני עם ישראל המבוסס על הסכמי אוסלו ועל תיאום ביטחוני נגד הטרור.

ניכר, כי אבו מאזן הולך לשיחות עם חמאס מתוך הבנה לאן נושבת הרוח ובהכירו בעובדה, כי המשענת האמריקנית או הישראלית לא תוכל להעניק לו חסינות מפני התקוממות פנימית במחאה על "שחיתות שלטונית", פגיעה בפעילי "ההתנגדות הפלסטינית" וברית עם ישראל נגד האינטרסים הלאומיים הפלסטיניים. ההישרדות הפוליטית והפיזית של ההנהגה הפלסטינית ברמאללה היא קובעת כיום את האסטרטגיה המדינית, ולשם כך מוכן אבו מאזן להפגין נכונות להידברות רצינית עם חמאס, כולל לקדם רפורמה באש"ף שתביא לכניסתם חמאס והג'יהאד האסלאמי, על מנת להבטיח "שקט תעשייתי" זמני.

חמאס, החש ביטחון עצמי גבוה מאי פעם בזכות הגיבוי הערבי, חותר להוביל את הרשות הפלסטינית למסלול של עימות עם ישראל באמצעות התנעת האינתיפאדה הפלסטינית מחדש תחת הכותרת של "התנגדות עממית" המלווה בטרור. גרירתהרשות הפלסטינית לאינתיפאדה "עממית" נתפסת כמשרתת את עניינו של חמאס להחליש את הרשות הפלסטינית באמצעות העימות עם ישראל, לעורר אי יציבות בשטחי הרשות הפלסטינית ובסופו של דבר להכשיר את הקרקע להשלמת השתלטות חמאס על מוסדות הרשות.

הנסיבות המדיניות, הביטחוניות והמדיניות מעניקות רוח גבית לגורמים המיליטנטיים במחנה הפלסטיני. ההערכה הרווחת אצל מקבלי ההחלטות, אנשי הרוח והציבור הרחב (כפי שמשתקף הדבר בתקשורת ובמדיה החברתית) הינה שישראל נחלשה אסטרטגית נוכח עליית המהפכה האסלאמית הסוחפת את המזרח התיכון.

אינתיפאדת אל-אקצה ניזומה על ידי הרשות הפלסטינית על בסיס ההנחה שישראל לא תוכל לעמוד בפני מתקפת הטרור והיא תיאלץ, בדומה לנסיגה מלבנון, לסגת ללא תנאי משטחי איו"ש ורצועת עזה. במידה רבה אסטרטגיה זו הוכחה כנכונה בהתנתקות הישראלית מרצועת עזה לצפון השומרון באוגוסט 2005.

כעת נתקבעה הנחת יסוד חדשה, ולפיה לראשונה מזה מספר עשורים נוצרה הזדמנות היסטורית מעשית להכרעתה ולשחרור "פלסטין מהים לנהר". מימושה אינו מיידי בשל אי השלמת המהפכות האסלאמיות והתבססות השלטון החדש במדינות השונות ואי המוכנות הצבאית של מדינות ערב. ואולם, התהליכים העוברים על המזרח התיכון מובילים, כפי שהדברים מצטיירים מהמגמות הדומיננטיות של האביב האסלאמי, ליצירת חזית ערבית – אסלאמית של מדינות המעגל הראשון והמעגל השני.

הרשות הפלסטינית (וגם ירדן) לא תוכל לעמוד לאורך זמן כנגד הגורמים הרדיקליים, ומשום כך הסבירות לחידושה של האינתיפאדה גבוהה מבעבר, בתחילה בדפוסים "עממיים" ובשלב מאוחר יותר במתקפת טרור. יום האדמה הקרוב (30 במרץ 2012), בו מתוכננות צעדות לעבר ירושלים מארבע מדינות המעטפת, עשוי להיות הזדמנות נוחה לחידוש האינתיפאדה.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה