המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

מצרים נמצאת בעיצומה של סערה פוליטית המאיימת לדרדרה לתהומות. לעימות בין האחים המוסלמים למפלגות החילוניות על אופייה של מצרים החדשה – אזרחי או אסלאמי – התווסף מאבק חריף נוסף עליו שני הגושים נאבקים בוועדה העליונה של הצבא המנהלת את המדינה מאז הדחתו של מובארק. אסלאמיסטים וחילונים מתנגדים הן לחוק הבחירות והן ללוח הזמנים שהציג הצבא לקיום הבחירות למוסדות השלטון החדשים והעברת השלטון לידיהם. מספר מפלגות חשובות, כגון מפלגת "החירות והצדק" של האחים המוסלמים, מפלגת ה"וופד" וכמה אחרות, מאיימות אף להחרים את הבחירות לפרלמנט, שאמורות להתקיים החל מ-28 בנובמבר אם לא יבוטלו חוקי החירום.

למי להעביר את מושכות השלטון?

משטרו של מובארק שחק את המפלגות הפוליטיות ולא איפשר את הקמתה של זירה פנימית בה הכוחות השונים יתחרו, יפתחו אידיאולוגיות פוליטיות, ירכיבו מצעים כלכלים וחברתיים ויחנכו את העם להתמודד עם בעיות ניהול המדינה על היבטיהם השונים. כעת, שמונה חודשים אחרי שהצבא תפס את השלטון, המציאות טופחת על פניה של מצרים. הציבור עומד מבולבל מול עשרות המפלגות – הישנות והחדשות – שאינן מסוגלות להציג תוכניות קוהרנטיות לגבי עתידה של המדינה. אין במצרים כיום שום כוח פוליטי דמוקרטי שיכול להוות נקודת משיכה עבור הציבור.

אמנם תנועת האחים המוסלמים מאורגנת היטב והיא בעלת תשתית חברתית-פוליטית הפרוסה בכל רחבי המדינה, אך אין לה להציע אלא שלטון אסלאמי שאינו מקובל על הרוב. הצהרות מנהיגיה מלאות בניגודים מתוך מאמץ להסתיר את האג'נדה האמיתית של תנועתם, המסתכמת בכפיית הקוראן כחוקה והשריעה כמערכת המשפט – בדיוק כפי שרוצה אלקאעידה. ההבדל היחידי בין אלקאעידה לאחים הוא שהאחרונים אינם פועלים באלימות – בינתיים – לקידום מטרותיהם, כפי שהבטיחו בזמנו לנשיא סאדאת, ששחרר אותם ממחנות המעצר אליהם הוכנסו ע"י נאצר. כמן כן, בתקופה הנוכחית במצרים אין ולו אישיות אחת, מאלה המועמדים לנשיאות, בינתיים מטעם עצמם, בעלת כריזמה היכולה למשוך את ההמונים. עמרו מוסא אמנם מציג את עצמו כמועמד פופולארי מקובל, אך נראה שהתיימרות זו אינה משקפת את המציאות הפוליטית. מעמדו אף הולך ודועך, שכן הוא נחשב לחלק מן המשטר הקודם ואינו מצליח להעמיד את עצמו כמנהיג לאומי שיכול להוביל את ארצו לעתיד מזהיר. גם מוחמד בראדעי, לשעבר מנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שחזר למצרים אחרי 12 שנות היעדרות, לא הצליח להתרומם לדרגה של אישיות לאומית מבטיחה. שאר המועמדים הם אנשי צבא לשעבר, שופטים בדימוס או אסלאמיסטים למיניהם, ואף אם הם מגיבים מדי פעם להתפתחויות, הם אינם מעוררים אימון בלב העם.

הצבא חושש משלטון חילוני שיבדוק את תפקודו בתקופת מובארק

בתנאים אלה, לצבא אין למי להעביר את השלטון ומידי פעם הוא משנה את לוח הזמנים המקורי, אותו הציג זמן קצר אחרי לכתו של מובארק. המרשל מוחמד טנטאווי, ראש הוועדה הצבאית, אמר באותם "ימים מסחררים", כי הצבא אינו רוצה בשלטון ויעבירו למוסדות אזרחיים מיד עם בחירתו של פרלמנט חדש תוך שישה חודשים. מועד הבחירות נקבע לספטמבר. נראה היה שהצבא התקרב לתנועת האחים המוסלמים וקיווה שאלה יוכלו להוות את הכוח המייצב של השלטון, יחד עם אלמנטים של מפלגת השלטון הקודמת. הרפרנדום שערך הצבא להכנסת שינויים בחוקה ב-19 במרץ אכן זכה לתמיכה של האחים ושל מפלגת השלטון הקודמת, מה שהביא 70% מן המצרים לאשר את השינויים, בעוד כל המפלגות החילוניות התנגדו למהלך. התברר לכל כי הצבא מעוניין קודם כל להגן על עצמו ועל הפריבילגיות שלו, וכאלה יש רבות. הצבא חושש כי שלטון חילוני דמוקרטי חדש – אם בכלל ניתן להגיע לכזה מצב – ירצה לבדוק את תפקודו ואת קשריו עם שלטון מובארק, מה שעלול לחשוף מעשי שחיתות נרחבים ולהעמדה לדין של דרגים בכירים ביותר בצבא, שכשליש מן הכלכלה המצרית נמצאת בניהולו.

המפלגות החילוניות וארגוני המפגינים שהבינו את חולשת הצבא חזרו לרחובות. בסדרת הפגנות מדי יום שישי, אחרי התפילה במסגדים, הם ניסו לכופף את ידו אך ללא הצלחה יתרה. נוצר מצב של אנרכיה. הצבא דחה את מועד הבחירות לפרלמנט, פרסם חוקים נוקשים האוסרים על שביתות והפגנות "הפוגעות בסדר הציבורי" וכפה העמדה לדין של אזרחים מפירי סדר בבתי דין צבאיים. אחרי ההתקפה על שגרירות ישראל, הצבא אף החזיר לתוקפם את חוקי החירום שנטה לא להפעילם והבטיח לבטלם. העימות בין הכוחות הפוליטיים החילוניים וארגוני המפגנים לבין הוועדה הצבאית הלך והחריף. האחים המוסלמים הביעו תמיכה מסויגת במהלכי הצבא בתקווה כי הבחירות לפרלמנט יערכו מוקדם ככל האפשר וכי הם יזכו בנתח חשוב במושבי הפרלמנט – מה שיאפשר להם להיות המכריעים בניסוח החוקה החדשה.

בתגובה ללחצים אלה של המפגינים הודיע הצבא כי הבחירות לפרלמנט יערכו ב-28 בנובמבר וגם פרסם את חוק הבחירות, מה שהביא להגברת ההפגנות נגד הועדה הצבאית. כל המפלגות התנגדו למספר סעיפים בחוק ובעיקר לשמירה על מכסות של חברי פרלמנט למגזרי הפועלים והאיכרים – כפי שנקבע בחוקה של המשטר הקודם  כאמצעי מתוחכם להכניס לפרלמנט את מקורבי השלטון. הייתה גם התנגדות גורפת לסעיף מספר 5 בחוק שאיפשר מועמדויות עצמאיות מחוץ למפלגות. המפלגות העריכו כי זו היא דרך לאפשר לשרידי מפלגת השלטון הקודמת להציג את מועמדותם לפרלמנט החדש, בעוד שהם דרשו חוק שימנע מהם להגיש מועמדות למשרה ציבורית בחמש השנים הבאות לפחות. הוועדה הצבאית הבטיחה להיענות לבקשות אלה. החוק תוקן בשלב ראשון על ידי הממשלה והועבר לאישור הוועדה הצבאית.

הוועדה הצבאית מואשמת ב"גניבת המהפכה"

מהלכים אלה התקיימו בצל הפגנות ההמונים בימי שישי, שאף אם לא היו גדולות במיוחד ולמרות שהאחים המוסלמים גילו עמדה דו משמעית לגביהן, הופנו נגד הוועדה הצבאית והאשימו אותה בעצירת המהפכה, באי התקדמות לקראת רפורמות כלכליות וחברתיות ובמילה אחת "גניבת המהפכה". ביום ו' הקרוב (7.10) אמורה להתקיים "הפגנת מיליון" נוספת, תחת הסיסמא "תודה, חיזרו לקסרקטינים". מול נחשול זה החליט הצבא להגביר את הדיאלוג עם המפלגות ולהגיע להבנה משותפת על המשך התהליך.

לוח הזמנים החדש לבחירות ולהעברת השלטון

בפגישה של מנהיגי 13 המפלגות העיקריות עם הרמטכ"ל, סמי ענן, בשבת שעברה (1.10), סוכם על לוח זמנים חדש למועדי הבחירות ולהעברת השלטון למוסדות החדשים. בהתאם לתוכנית זו הבחירות לפרלמנט (מגלס אלשעב) יתחילו ב-28 בנובמבר ויתפרסו על פני שלושה סיבובים עד סוף דצמבר. הבחירות לבית העליון (מגלס אלשורא) יתחילו בסוף ינואר ויסתיימו בסוף פברואר. שני הבתים יתכנסו לאסיפה משותפת בתחילת אפריל, כדי להקים מועצה בת מאה חברים שתנסח את החוקה החדשה תוך שישה חודשים. החוקה אמורה להיות מוגשת לאישור הציבור במשאל עם. אם היא תאושר יתקיימו הבחירות לנשיאות תוך חודשים ולאחר מכן יחזור הצבא למחנותיו. המשמעות היא כי הצבא יישאר בשלטון לפחות עד סוף 2012 – אם הכל יתנהל בהתאם לתוכנית. קשה עם זאת להאמין כי התוכנית תיושם במתכונתה זו, שכן היא טומנת בחובה אפשרויות רבות לחלוקי דעות על נושאים חשובים ביותר, מה שעלול לגרום אפילו לאלימות.

מכל מקום, התוכנית, אף כי סוכמה עם נציגי המפלגות, זכתה לקיתונות של צוננין גם מן המפלגות שנציגיהן השתתפו בפגישה ונתנו את הסכמתן. גורמי מחקר במצרים עצמה טוענים שלוח הזמנים הארוך והמסובך מיועד לשחוק את המפלגות על רקע חילוקי הדעות והניגודים ביניהם, להציגן כבלתי אמינות ולקדם במקביל מועמד לנשיאות מטעם הצבא. טנטאווי עצמו הכחיש השבוע דברים אלה וטען שאלה אינם אלא שמועות ריקות מתוכן. נשמעו גם טענות כי הצבא מעוניין להישאר בשלטון כדי לפקח על משפטו של מובארק, שלא יסטה למחוזות בלתי רצויים הקשורים לתפקודו של הצבא לפני ואחרי המהפכה. גם המועמדים לנשיאות (מלבד בראדעי), שהקימו גוף מתאם, טענו כי לוח הזמנים ארוך מדי ויגביר את אי היציבות על כל סיכוניה. הם דורשים לקיים את הבחירות לנשיאות באפריל, מיד אחרי הבחירות לפרלמנט, מה שיחייב את הצבא לסיים את תפקידו ולחזור למחנותיו, ויאפשר למוסדות האזרחים החדשים לנסח את החוקה ללא פיקוח הצבא.

יש גם הטוענים כי בחירתו של פרלמנט חדש לפני ניסוח חוקה חדשה היא בלתי חוקתית. אחרים אומרים כי אם תנוסח חוקה חדשה על ידי הפרלמנט החדש יהיה צורך לקיים שוב בחירות לפרלמנט בהתאם לחוקה החדשה. יש גם התוהים האם הפרלמנט החדש יוכל להקים ממשלה כנהוג ולפקח עליה בעוד הוועדה הצבאית ממשיכה לתפקד כממונה עליונה על ניהול המדינה. בנוסף, האחים המוסלמים איימו על הועדה הצבאית לבל תישאר בשלטון אחרי הבחירות לפרלמנט וכי הם לא יסכימו לעולם שהצבא יפקח על ניסוח החוקה החדשה. דוברי הקבוצות הסלפיות הכריזו על המהפכה ככופרת ודוברים אחרים של הקבוצות איימו כי אם לא יאפשרו להם להתחרות בבחירות "יהיו שאהידים".

אם כן, המצב בזירה הפוליטית המצרית הוחרף. נתהווה קרע גם בין האחים המוסלמים לבין הוועדה הצבאית. הצבא נתן להבין שהוא רוצה לפקח על ניסוח החוקה, מה שנוגד את האינטרסים של האחים. עם זאת נראה שמטרתו העיקרית של הצבא היא להבטיח כי הוא יקבל בחוקה מעמד עצמאי וכי אנשי צבא יישפטו רק בבתי דין צבאיים. זו הדרך היחידה בה הצבא יכול להיות בטוח כי ייצא בשלום מהפלת משטרו של מובארק. לא בטוח שהוא יצליח בכך וכבר נשמעים קולות רבים נגד הענקת "מעמד עצמאי", מונח בלתי ברור כשלעצמו, כאשר ברור לכל בר בי רב כי במדינה דמוקרטית הצבא נמצא תחת פיקוח מלא של המוסדות האזרחים הנבחרים.

מצרים נמצאת על סף פשיטת רגל

המאבקים הפוליטיים המחריפים נערכים בצילו של משבר כלכלי חמור אשר הולך ומעמיק. השר המצרי לכוח אדם ולהגירה, אחמד אלבוראי, אמר השבוע כי מצרים נמצאת על סף פשיטת רגל וכי הפסדיה גדלים מדי יום. הוועדה הצבאית הנאבקת בחזית הפוליטית אינה מסוגלת לטפל בחזית החברתית-כלכלית, ההופכת לפצצת זמן. הצמיחה הכלכלית הצפויה לשנה הנוכחית נמוכה מאד – 1.3% – כאשר מצרים זקוקה לפחות לצמיחה שנתית של 7% כדי לספק עבודה ל-700-800 אלף הצעירים החדשים המגיעים כל שנה לשוק העבודה. התיירות, מקור ההכנסה העיקרי במטבע חוץ, ירדה כנראה בחצי. הון רב ברח. המשקיעים הזרים מדירים את רגליהם ממצרים כל עוד היא נמצאת באי וודאות פוליטית. שביתות רבות משתקות את הייצור ואת הייצוא.

מצרים מנהלת מו"מ עם סעודיה ומדינות המפרץ כדי לקבל סיוע, אך גם סיוע של כמה מיליארדים לא ישנה את המצב אם לא יבוצעו שינויים מבניים בכלכלה שיבטיחו צמיחה ארוכת טווח, ולכך הוועדה הצבאית אינה מוכנה. היא כבר דחתה את סיוען של קרן המטבע הבינלאומית ושל ארה"ב, שהתנו את עזרתן בהפרטה וייעול של הסקטור הציבורי. ייתכן מאד כי בשנה הקרובה תזדקק מצרים לחסדי הקהילייה הבינלאומית כדי למנוע את הדרדרותה למצב של אנרכיה ואלימות.