המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

אבו מאזן אמנם זכה לתשואות באו"ם אחרי נאומו בעצרת הכללית, אך בחוץ נמתחה עליו ביקורת על ידי דמויות משפיעות על מדיניות החוץ האמריקנית. לדוגמה, ריצ'רד האס, יו"ר המועצה ליחסי חוץ, אמר שנאומו היה "נוקשה ומאכזב מאוד". אליאנה רוס-לאטינן, יו"ר הוועדה לענייני חוץ בבית הנבחרים, הבהירה נחרצות כי נאומו הוכיח ש"המנהיגות הפלסטינית אינה פרטנר לשלום".

עד כה, ממשלות רבות במערב הניחו שאבו מאזן הוא אחד המנהיגים הפלסטינים המתונים ביותר. זו היתה גם ההנחה הרווחת בישראל. בשנות ה-90 נהגו הנושאים והנותנים הישראלים והפלסטינים לפנות קודם כל לאבו מאזן עם הצעות מדיניות כדי שהוא ישכנע את יאסר ערפאת לקבל אותן.

על רקע זה התחזק הרושם שאבו מאזן הוא מנהיג גמיש שישראל יכולה להגיע איתו להסכם. עם זאת, בדיקה מדוקדקת של הצהרותיו של אבו מאזן סמוך לנסיעתו לאו"ם והעמדות שאותן השמיע מעל בימת האו"ם, מעלה סימני שאלה על מוכנותו להגיע לפשרה היסטורית עם ישראל.

ראשית, עמדת אבו מאזן לגבי הפליטים הפלסטינים היתה בלתי מתפשרת לחלוטין. בעבר, מתווכים ישראלים במו"מ סברו כי אם הפלסטינים ידרשו את זכות השיבה, יהיה ניתן למצוא לכך פתרון במסגרת המדינה הפלסטינית העתידית.

אולם, בנאום שנשא אבו מאזן ברמאללה ב-27 באוגוסט 2011 הובהר שלא זה המצב. אבו מאזן דיבר על כמה עמדות שמציבים בפניו מתווכים בינלאומיים, ובהן גם הצהרות כגון "בעיית הפליטים תבוא על פתרונה במדינה הפלסטינית". אבו מאזןהדגיש בפני מאזיניו: "לעולם לא נקבל הצהרות שכאלו".

שנית, אבו מאזן לא גילה גמישות בנושא הטריטוריאלי. הוא, כמובן, דרש שהסדר יתבסס על קווי 67'. לפני שפנה לאו"ם, הוא שלל השארת גושי התיישבות בידי ישראל. כך, הבהיר בנאומו: "כשאתם מדברים על קיומם של גושי ההתנחלויות כעל עובדה קיימת… לעולם לא נקבל התבטאויות אלו".

את הסיבה להתעקשות עבאס הסביר מקורבו עבאס זכי בערוץ אל-ג'זירה וסיפק פרשנות לנאומו באו"ם: "כשאנו טוענים כי הגבולות אמורים להתבסס על הגבולות הללו (קווי 67'), עבאס מבין מה יעלה בגורל ישראל אם היא תיסוג מירושלים, תפנה 650 אלף תושבים ותפרק את הגדר – זה יהיה סופה".

שלישית, לאור עמדות אלה, אין זה מפתיע שאבו מאזן אינו מוכן לשקול את הדרישה הישראלית להכרה בזכותו של העם היהודי למדינת לאום. באו"ם הוא הלך צעד נוסף קדימה כשדיבר על ה"אדמה הקדושה" אך ורק בהקשרים מוסלמיים ונוצריים. לפי הנרטיב שלו, אין קשר יהודי היסטורי לישראל.

מכל האמור לעיל עולה כי יש מגבלות אמיתיות על עד כמה רחוק יכול להגיע מו"מ עם אבו מאזן. דיפלומטיה עדיין מהווה כלי חשוב כדי לבחון אם קיים פער בין הרטוריקה שלו לבין עמדותיו האמיתיות, אף שהצהרות פומביות הן בדרך כלל משמעותיות יותר מהדברים שנאמרים בדלתיים סגורות. לכן, על הקהילה הבינלאומית לעשות התאמה של הציפיות לגבי אבו מאזן. ייתכן שהוא מוכן להגיע להבנות מוגבלות עם ישראל, אך בחינה של הצהרותיו בספטמבר יוצרות את הרושם כי הוא אינו מוכן לשים סוף לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"