המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

"המתקפה על ישראל היתה כוללת, ותחושת המצור גורפת. אירופה היתה תמיד משענת קנה רצוץ, וכך גם עתה. ארה"ב למרות מה שנראה היה לעיתים קרובות כרכרוכיות מצידו של הממשל, היתה ונותרה עוגן התמיכה המכריע לבטחונה של ישראל, כמו גם ליכולתה לשרוד מתקפה דיפלומטית גורפת עליה".

מילים אלו לא נאמרו על ידי שר ממורמר בממשלה הנוכחית. מילים אלו נכתבו על ידי שר החוץ לשעבר שלמה בן-עמי בספר זכרונות שפרסם לפני כמעט עשר שנים (חזית ללא עורף-ידיעות ספרים, עמוד  308). היה זה לאחר כשלון המאמצים של ממשלת ברק להגיע להסכם בקמפ-דיוויד ובמשאים ומתנים שבאו בעקבותיהם. סיבת הכישלון לא היתה ממשלת ברק, אלא סירובו של יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, לסיים את הסכסוך ובחירתו בהמשך המאבק המזויין נגד ישראל. הצהרתו של בן-עמי היתה למעשה הודאה שלו בעובדה שללא קשר למידת המאמצים והוויתורים שתעשה ממשלתו כלפי הפלסטינים, הרי שכל עיכוב בתהליך המשא ומתן ייזקף לרעתה של ישראל; יחרוץ את גורלה; ויגביר את בידודה.

כיום שוב מרחף איום הבידוד מעל ראשה של ישראל. פובלציסטים ופוליטיקאים מתייחסים להתדרדרות ביחסיה עם טורקיה ומצרים. הם כבר מחשבים את ההצבעות נגד ישראל בעצרת הכללית של האו"ם כאשר הפלסטינים יעלו בהמשך החודש את הצעת ההחלטה לשדרוג מעמדם למדינה משקיפה. הנחת העבודה שניתן למצוא בפרשנות בעיתונים היא שאם ישראל תציג יוזמת שלום יוצאת-דופן, הרי שהדבר יפרוץ את הבידוד המתקרב ויגרום להיפוך המגמות האזוריות הנוכחיות.

אך האם יש אמת בהנחה זו?  כבר הוכח בצורה משכנעת שלהתקוממויות ברחבי העולם הערבי בכלל, ובמצרים בפרט, אין כל קשר לישראל. החוקרים חוסיין אגא, שהיה יועצם של מנהיגים פלסטיניים וכיום קשור לאוניברסיטת אוקספורד ורוב מאלי, לשעבר יועץ של קלינטון וכיום מנהל בכיר בארגון – International Crisis Group, פרסמו לאחרונה פרשנות חשובה על "האביב הערבי". הניתוח שפורסם ב- The New York Review of Books, מגיע למסקנה שההתפרצות כוונה בעיקר נגד המנהיגים המושחתים של העולם הערבי: "אזרחים סלדו מהדרך בה מנהיגים השתלטו על משאבים ציבוריים ורכוש פרטי ומהדרך בה קיבלו החלטות לאומיות בשל לחץ מבחוץ". הם מתארים את המרד הערבי של 2011 כ"ביקורת עממית לפזרנות זו".

אגא ומאלי מתמודדים עם הזווית הישראלית אך מבטלים את חשיבותה: "המדינה ששומרת על הפרופיל הנמוך ביותר, המתנהלת באופן מעורר סקרנות אך בחוכמה, היא ישראל. היא מודעת לכך שטובתה היא יציבות אך גם מכירה בחוסר יכולתה להגן עליה. נקיטת עמדה של שקט היא הבחירה החכמה ביותר". באופן עקיף הם החמיאו לישראל על מדיניותה במהלך חודשי ההפיכה. הם למעשה מגיעים למסקנה שהאביב הערבי איננו קשור לישראל וטוב עשתה שלא התערבה בו, ולו רק בגלל שאין לה כל יכולת להשפיע עליו. מסקנתם לפיה האיסלמיסטים, ובהם האחים המוסלמים, יהיו המרוויחים העיקריים של המרידות הערביות, מחזקת את הספק בקיומה של הצעה מדינית כלשהי, מרחיקת לכת ככל שתהיה, שהם יסכימו אי-פעם לקבל.

ומה עם האו"ם? האם יש אמת בטענות שישראל יכולה לבלום את המהלכים הפלסטיניים בעצרת הכללית של האו"ם באמצעות וויתורים שיפיחו חיים חדשים בתהליך השלום? האמת הכואבת שאף אחד לא מוכן להודות בה היא שבמהלך 18 השנים האחרונות, בשעה שממשלות ישראל נשאו ונתנו עם הפלסטינים, משלחת אש"ף באו"ם עסקה במרץ בקידום החלטות אנטי-ישראליות. הדבר נמשך שנה אחר שנה בתמיכה של הגוש הערבי וארגון המדינות הבלתי מזדהות. הפלסטינים לא הולכים להשתנות.

ישנו מיתוס הרווח בקרב פרשנים ישראליים והוא שכאשר תהליך השלום מתקדם, מעמדה של ישראל באו"ם משתפר. אולם, השינויים הללו הם שוליים וקצרי מועד: ב-13 בספטמבר, 1993 חתמו ישראל ואש"ף על הסכם אוסלו המקורי. בקושי חלפו שלושה חודשים עד שב-14 בדצמבר 1993 התחדשו ההחלטות האנטי-ישראליות. כמו ערפאת, גם אבו מאזן, איננו מתכוון לוותר על השוט הדיפלומטי שלו באו"ם.

כך או אחרת, תהיה זו טעות לבחון את מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית מתוך בחינה של דפוסי ההצבעה באו"ם. ישנן מדינות שמהוות חלק מהרוב האוטומאטי באו"ם כמו אריתראה, זימבאבווה או תימן שלמרות שהן חלק מגוש רחב של מדינות, למעשה מבודדות כאשר בוחנים את היחסים הדו-צדדיים שלהם עם מדינות חשובות. לכן, מדד ריאלי יותר לבחינת בידודה של מדינה היא לבחון עם מנהיגים עולמיים מבקרים בה ואם מנהיגי אותה מדינה הם אורחים רצויים בבירות העולם. ישראל, שארחה שליש מבית הנבחרים האמריקאי ואת רוב מנהיגי אירופה הבכירים, איננה יכולה להיחשב כמבודדת. ללא קשר לאופן בו יצביעו באו"ם, ישנן מדינות רבות שמבקשות ליצור יחסיים בילטראליים קרובים עם ישראל המבוססים על שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני. לדוגמה, הודו תצביע בסופו של דבר נגד ישראל באו"ם למרות שהיא רואה בה בת-ברית אסטרטגית חשובה.

לסיכום, ישנה תובנה שגויה רווחת לפיה יש ביכולתה של ישראל להשפיע על מגמות פוליטיות יסודיות המתרחשות ברחבי המזרח התיכון. להמשך הדיאלוג עם הפלסטינים ישנו ערך בפני עצמו אך הוא לא ישפיעו במאומה על ארדואן או יסייעו ליציבותה של מצרים. ישראל ניצבת בפני אתגרים רציניים בשנה הקרובה, אך עליה להימנע מלהיתפס לתאוריות פוליטיות שחוקות שחוסר-יעילותן הוכח בשנות התשעים ושאין ביכולתן לעזור לישראל גם היום.

המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום".