עבור לתוכן העמוד
Menu

היציאה מגוש קטיף – טעות אסטרטגית של ישראל

במבט לאחור מתבררת הטעות האסטרטגית שעשתה ישראל ביציאה מגוש קטיף במלוא חריפותה. היציאה חשפה לא רק את ישראל לסכנות חמורות, אלא גם זעזעה את המשטר במצרים והשלכותיה הקשות עדיין לא מוצו במלוא חומרתן. כעת מתברר, שהנוכחות הישראלית בין עזה לבין מצרים הייתה השכבה הראשונה על הגנתה של מצרים ושל יציבות המזרח התיכון כולו. ייתכן כי מבחינת ישראל לא היה […]

במבט לאחור מתבררת הטעות האסטרטגית שעשתה ישראל ביציאה מגוש קטיף במלוא חריפותה. היציאה חשפה לא רק את ישראל לסכנות חמורות, אלא גם זעזעה את המשטר במצרים והשלכותיה הקשות עדיין לא מוצו במלוא חומרתן. כעת מתברר, שהנוכחות הישראלית בין עזה לבין מצרים הייתה השכבה הראשונה על הגנתה של מצרים ושל יציבות המזרח התיכון כולו.

ייתכן כי מבחינת ישראל לא היה מנוס בסופו של דבר מפינוי גוש קטיף וייתכן שלא. הבעיה היא שהחלטה כל כך חשובה מבחינה אסטרטגית התקבלה בצוות החובבני של פורום החווה המפורסם של אריאל שרון, אשר לא שיקוליה האסטרטגיים של ישראל עמדו לנגד עיניו, אלא טובתו של בעל החווה. החלטה מן הסוג הזה הייתה חייבת להתקבל בידי הממשלה, אחרי ניירות הכנה מדוקדקים של המועצה לביטחון לאומי ולא בידי אזרחים פרטיים בעלי קרבה כזאת או אחרת לבוס.

אפילו התקבלה החלטה לסגת מגוש קטיף, לא היה ברור מדוע החיפזון. ההחלטה התקבלה בהפתעה אצל הנשיא גורג' בוש, ואפשר היה להמתין עם הביצוע אחרי שיבחר הנשיא בוש מחדש, או כל נשיא אמריקאי אחר, על מנת לתת לו עניין לעסוק בו.

כעת, קשה להחזיר את הגלגל אחרונית, אבל חייבים להפיק לקחים לגבי יהודה ושומרון. כפי שמתברר עכשיו, כפי שגוש קטיף היתה בעצם חוליית הגנה על מצרים, כך נוכחות ישראל ביהודה ושומרון מהווה בין השאר חוליית הגנה על ירדן. כל החלטה לגבי יהודה ושומרון חייבת להתקבל במסודות המוסמכים של המדינה, ולא משיחות בארבע עיניים בין מנהיגים.