אך טבעי הדבר שהישראלים יתמקדו בהיבט הישראלי-פלסטיני בשרשרת הנאומים בוושינגטון שהחליפו נשיא ארה"ב אובמה וראש ממשלת ישראל נתניהו. ואולם ישנו היבט חשוב מאוד שנבלע בתוך המסרים הקשורים לבעיה הפלסטינית והוא התייצבותו הברורה של אובמה לצד המהפיכות הערביות.
אובמה אפילו הזכיר בשמם בעלי ברית מרכזים של ארה"ב במזרח התיכון כמו בחריין וסעודיה המחוייבות להקשיב לעמיהם. מבחינת כל המדינות הפרו-מערביות במזה"ת פירוש הדבר שארה"ב רוצה להפיל את ממשלותיהם. יותר מפרשן אחד בארה"ב כבר שם לב שסעודיה רואה בנשיא אובמה סכנה קיומית.
כאשר בוחנים את סיכויי ההסדר הישראלי -פלסטיני חייבים לשים לב גם להשאלה זו: באיזו מידה מדינות מרכזיות כמו ערב הסעודית ומצרים יהיו מוכנות לסייע לנשיא אובמה בעניין כלשהו לרבות קידום פתרונה של הבעיה הפלסטינית.
היבט נוסף שמן הראוי לשים אליו לב: אובמה ציין כי גבולותיה של המדינה הפלסטינית חייבים לעבור בירדן ישראל ומצרים. פירוש הדבר שהוא קיבל את עמדתו העקשנית והנושנה של ערפאת שלא תהיה שום חציצה בין המדינה הפלסטנית לירדן. הממלכה האשמית הבהירה בערוצים דיפלומטיים כי המצב הנוכחי בו צבא ירדן ניצב מול צה"ל לאורך גבול הירדן הוא המצב הטוב ביותר מבחינתה והיא איננה חפצה לראות כוח צבאי פלסטיני ניצב מולה. בהקשרים של הפתרונות שהוצעו בסוגיית הביטחון לאורך בקעת הירדן, ירדן תמכה בכוחות נאט"ו או בכוחות בינלאומיים אחרים -רק לא כוחות ביטחון פלסטינייים.
לאור המצב לאורך גבול רצועת עזה עם מצרים, יש חשיבות בהתעקשות ירדנית יתירה בסוגייה הזו.
אין זה מקרה איפה שמייד לאחר שהנשיא אובמה העלה את ההקשר הזה בנאומו הפרוגרמטי הגדול במחלקת המדינה זימן מלך ירדן את ראש הרש"פ לשיחה ברבת עמון וככל הידוע נושא הגבול המשותף והתנגדותה של ירדן לראות אנשי ביטחון פלסטינים בצידו של הגבול עמד במרכז השיחות
אמנם, הנושא הישראלי-פלסטיני מיקד בצדק תשומת לב גורפת בכלי התקשורת, משום שעניין זה אחד מיסודות מדיניות אובמה, אבל יש בתפיסתו הרחבה יותר הקשרים שלא מטרידים את ישראל בלבד אלא אלת כל קשת המדיות הפרו אמריקניות במזרח התיכון.
