בלוגים

הסכם פתח-חמאס בראי השינויים האזוריים ולקראת המהלך באו”ם

28/04/2011

הסכם פתח-חמאס, חלק אינטגרלי מהתהפוכות האיזוריות

הסכם הפיוס המפתיע בין הפתח לחמאס הוא חלק בלתי נפרד מן התהפוכות העוברות על העולם הערבי ושינוי הסביבה האסטרטגית של הפלסטינים. בעוד השינויים במצרים קרבו את ממשלת החמאס בעזה לשלטון החדש בקהיר, הרי שהקשיים הגוברים של הנשיא אסד בסוריה דווקא מעמידים בסימן שאלה את המשך קיומו של מרכז חמאס בדמשק.

השפעת המהומות בסוריה על החמאס

תנועת האחים המוסלמים היא בין הכוחות המובילים את המהפיכה בסוריה. כל מי שרואה את ערוץ “אלג’זירה” רואה כי התחנה עברה שינוי חד מהתעלמות מהנעשה בסוריה, לחשיפה מקסימלית של האירועים. הדבר בא כתוצאה מהחלטת הנהלת התחנה, שמורכבת בעיקרה מאנשי תנועת האחים המוסלמים. הדובר הראשי של האחים המוסלמים, השייח קרדאווי, אף קרא להפיל את משטרו של אסד. לכן, ברור לכולם כי אם יגבר אסד על מתנגדיו, הרי או שיבקש מתנועת החמאס לעזוב את דמשק או שיגביל מאוד את מרחב התמרון שלהם.

חמאס מחפש מרכז פעילות חלופי

לכן, ארגון החמאס חייב למצוא כתובת חדשה והבחירה קשה: מצרים, עם כל הסימפטיה לחמאס, לא תסכים לחבר את התנועה המיליטנטית עם תנועת האחים המוסלמים בקהיר, שהיא בעיקרה תנועה פוליטית. קטאר, שנמצאת כעת בעימות מסוכן עם לוב ועם סוריה, חוששת שנוכחות חמאס המיליטנטי בדוחה תאפשר ללוב ולסוריה להפיל את המשטר. קטאר מסייעת באופן ישיר למורדים בבנגזי. היא מייצאת את הנפט שלהם, דבר המאפשר להם לממן את המשך המלחמה בקדאפי. קדאפי, מצדו, דיבר בגלוי על הנקמה שעוד ייקח מקטאר.

האינטרס הירדני לפיוס: הכרה במדינה פלסטינית ממערב לירדן

מה שנשאר לחמאס הוא בעצם רק לחזור לרבת עמון. ואכן, בשבוע שעבר היו מגעים בין אנשי חמאס לממשלת ירדן שטיבם לא פורסם. יש להעריך כי חמאס בדק בירדן את האופציה לחזור ולפתוח את משרדיו ברבת עמון וסביר להניח כי תשובת ירדן היתה שהדבר יתאפשר רק אם חמאס יפעל להשלמת המו”מ המייגע עם הפתח להתפייסות פלסטינית לאומית. ירדן רואה בהכרזה על מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון אינטרס עליון שיגדיר את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים בגדה המערבית ולא בגדה המזרחית. ההתפייסות בין החמאס לפתח תקל על אבו-מאזן להשלים את ההכנות למהלך מסוג זה.

האינטרס של הפתח: ניטרול חתרנות החמאס לקראת ההכרזה באו”ם

האינטרס הירדני מסביר מדוע הפתח הלך להסכם הזה: הוא חשש מאוד שהמכשול האמיתי בדרך להכרה במדינה בספטמבר תהיה החתרנות מצד חמאס. לפיכך, הוא נרתע מלקיים בחירות כלליות, כולל בחירות לעיריות. אירופה ראתה בבחירות האלה סוג של מבחן ליכולתם של הפלסטינים לכונן ממלכתיות, שכן אם הם אינם יכולים לערוך בחירות, ולו בחירות לעיריות, כיצד יוכלו להקים מדינה? למרות שאירופה בכל מקרה כבר התקבעה על פרויקט המדינה הפלסטינית, הרי שהתנגדות החמאס למדינה ואי-היכולת של הממשלה ברמאללה לקיים בחירות אפילו ברמה מוניציפלית, מטילה צל על המהימנות של דו”חות הבנק הבינלאומי וקרן המטבע הבינלאומית, לפיהם הרש”פ בשלה למדינה.

מכאן, שהצטלבו האינטרסים של חמאס המבקש למצוא את עצמו במזרח התיכון המשתנה ושל פתח שהסיר את סכנת החבלה החמאסית בפרוייקט המדינה הפלסטינית בספטמבר.

הציפיות העיקריות של החמאס -מקהיר ולא מרמאללה

למרות ההסכם, הידוק הקשר עם קהיר דווקא, ולא עם רמאללה, הוא קו המדיניות העיקרי של חמאס מן היום שעלה לשלטון בבחירות לפני חמש שנים. התחזקות האחים המוסלמים בקהיר קורצת לחמאס יותר מן ההתחברות לרמאללה מכיוון שמקהיר חמאס יכול להשתלב יחד עם האחים המוסלמים בפרויקט החליפות האסלאמית באזור כולו, בעוד שההתחברות עם רמאללה מצמצמת עם אופקיו למדינה פלסטינית מצומצמת. כל דוברי חמאס טרחו להודות למצרים על תרומתה בהשגת ההסכם וברור לחלוטין שחמאס רצה לעזור למשטר החדש במצרים לבסס את מעמדו כמדינת מפתח במזה”ת. התמורה לה הוא מצפה כעת היא לשוב ולפתוח את מעבר רפיח למלוא רוחבו כמעבר בינלאומי רשמי ומלא. זו נקודת המבחן של חמאס מול מצרים. אם הדבר יתממש, יתחזק הקשר בין עזה לקהיר, אבל אם יתברר שגם המשטר החדש במצרים מסרב לפתוח את מעבר רפיח למלוא רוחבו, יחסי חמאס וקהיר יחזרו ויצטננו.

ההסכם: המחלוקות האמיתיות נדחות למועד מאוחר יותר

בחינה ראשונית של ההסכם מעלה כי לצד המשמעות המדינית החשובה של ה”נראות” הפלסטינית כבשלים למדינה, ההסכם הוא יותר אדמיניסטרטיבי מאשר תוכני. כל הבעיות האמיתיות, דוגמת סוגיית השליטה במנגנוני הביטחון, נדחו למועד אחר. סוגיית מנגנוני הביטחון מציגה אינטרס משותף נוסף בין תנועת הפתח והחמאס והוא ההתנגדות לממשלתו של סלאם פיאד ולשיתוף הפעולה הבטחוני עם ישראל. ההתנגדות לפיאד מתוך הפתח, ובכלל זה אבו מאזן, היא מן הגורמים המשפיעים ביותר על הפוליטיקה הפלסטינית הפנימית. אין זה מקרה ששר החוץ של פיאד, ריאד אלמלכי, לא שותף במגעים. פתח מזה זמן דורשת להחליף את ממשלת פיאד בממשלה של פתח או לחילופין בממשלה נייטרלית יחד עם החמאס ומשמעות הדבר היא חיזוק המיליציות. בנקודה זו נעוץ המבחן האמיתי של אירופה ושל ארה”ב: האם הם יסכימו למחוק את ההישג המשמעותי היחיד שהם יכולים להצביע עליו בתקופה שאחרי ערפאת והוא ביטול המיליציות וכינון מערכת ביטחון ממלכתית? זו שאלה פתוחה שאין עליה תשובה בשלב הזה.

שחרור אסירי חמאס -מכה למערכת המשפט ולפיאד

אם כך, לקראת ספטמבר, תקום ממשלה “נייטרלית”, שתשקף הסכמה לאומית פלסטינית של אחדות בין עזה לגדה, כאשר בשטח עזה נשארת אסלמית והגדה פרוצה לקלוט השפעות אסלמיות מעזה. שחרור אסירי חמאס מבתי הכלא של כוחות הביטחון הפלסטיני בהנהגתו של פיאד, תגביר את המתח הבטחוני בין ישראל והפלסטינים מצד אחד, ותפגע בעוד נכס שפיאד ניסה להציג בפני העולם המערבי: עצמאות המשפט. כשאסירים מסוכנים משוחררים על פי החלטה מדינית ללא הליך משפטי, היכן הבשלות הפלסטינית לממלכתיות?

לסיכום: את ההסכם בין הפתח לחמאס יש לראות כחלק מהתהליכים שעובר העולם הערבי. הנראות של מדינה התחזקה בעקבות ההסכם, אבל בכל הקשור להתקדמות לממלכיות אמיתית, הפלסטינים חזרו אחורנית לתקופת המיליציות.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

אודות המחבר פינחס ענברי

פנחס ענברי, יועץ וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, עיתונאי ותיק ופרשן לענייני ערבים והמזרח התיכון. מחברם של מספר ספרים העוסקים בפלסטינים, וביניהם:The Palestinians: Between Terrorism and Statehood (Sussex Academic, 1996).
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.