בריאיון שנתן לעיתון ה"וול סטריט ז'ורנל" ב-8 למרץ, אמר שר הביטחון אהוד ברק שישראל תנסה להשיג תוספת של 20 מיליארד דולר בסיוע ביטחוני אמריקני, לאור השינויים המתחוללים בעולם הערבי. בסוף הראיון הוא הוסיף שמכיוון שממשל אובמה לוחץ על ישראל והפלסטינים לחדש את השיחות, הרי שישראל איננה יכולה לבוא בדרישות מסוג זה ללא שהציעה מהלך שלום "נועז". ההצעה שלו הזכירה את חבילת הביטחון שנשקלה בשנה שעברה, שכללה תוספת של 20 מטוסי F-35 תמורת הסכמה של ישראל להקפאה שנייה.
בין אם היוזמה ליצור זיקה בין וויתורים ישראליים חדשים לסיוע ביטחוני הגיעה מהבית הלבן ובין אם הגיעה מאהוד ברק עצמו, הרי שהיא מייצגת אסטרטגיה דיפלומטית שהיתה בשימוש ישראל וארה"ב במשך מספר עשורים.
גם אם לצורך הדיון נתעלם מהשאלות המוסריות שעולות מתפיסה זו, לפיה השיקול הכספי הוא הגורם דומיננטי השקול לוויתור על חלקי מולדת, לעקירת אזרחים מבתיהם, ולעיצוב האינטרס הלאומי, וגם אם נתעלם הדימוי שייווצר לישראל המוכנה לשקול וויתורים חסרי תקדים והיא מתמקחת אך ורק על המחיר, הרי שתפיסה זו פשוט איננה ישימה.
הקונספט של מסירה ישראלית של שטחים תמורת סיוע אמריקני נולד בימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים ובמיוחד ב-1975 סביב הדרישה מישראל שתיסוג ממעברי הגידי והמתלה. ארה"ב הבינה את חוסר הסימטריה של הדרישות מישראל: מתן שטחים שברשותה, כלומר נכסים מוחשיים שלא יהיה ניתן להחזירם אלא באקט של מלחמה, בעוד הצד המצרי נותן התחייבויות פולטיות שאותן ניתן בקלות לבטל. ארה"ב הכניסה את עצמה למערכת השיקולים של הצד הישראלי על ידי שהיא הציעה לה נכסים מוחשיים שהיו חסרים בהצעות של הצד הערבי.
לפני 1973, הסיוע האמריקני לישראל (כולל הלוואות ומענקים) הסתכם בממוצע שנתי של 800 מיליון דולרים בשנה. הסכומים הללו זינקו לזמן קצר ב-1974 בשל מלחמת יום הכיפורים ואחר כך שוב ירדו לרמתם הקודמת. ב-1975, בזמן כהונתו של מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר, גדל הסיוע האמריקני ב-200% והגיע ל-3.4 מיליארד דולרים כתוצאה מנכונותה של ישראל לבצע נסיגה נוספת מסיני. בנוסף, סיפקה ארה"ב לחיל האוויר הישראלי טכנולוגיה חדשה: מטוסי ה-F-15 וה-F-16 שהחליפו את מטוסי הפאנטום והסקייהוק הישנים. בפני שר ביטחון ישראלי עמדה השאלה: איזה נכסים חשובים יותר מבחינה בטחונית, נכסים טריטוריאליים בסיני או סכומי כסף שיאפשרו לו לרכוש מטוסי קרב חדשים. מציאות זו חנכה בפועל פרדיגמה חדשה – לא רק זו המוכרת של "שטחים תמורת שלום", אלא גם "שטחים תמורת תשלום". לאחר שישראל חתמה על הסכמי קמפ דיוויד ב-1978 בהם התחייבה לסגת משאר סיני, זינק שוב היקף התמיכה האמריקנית. יישומה של הנוסחה הדיפלומטית הישנה נמשך.
כבר באמצע שנות התשעים נראה היה שהפרדיגמה של הגדלת הסיוע האמריקני תמורת מסירת שטחים מיצתה את עצמה. בזמן הדיון סביב נסיגה אפשרית מרמת הגולן, פרשנים ישראליים רבים אמרו שישראל תזדקק ל-5 מיליארד דולרים נוספים כדי לפצות על הפגיעה הבטחונית שתבוא בעקבות הנסיגה. היו מחשבות על כך שישראל תשיג מערכת התראה אווירית כמו האייווקס או טילי שיוט. עקיבא אלדר מעיתון "הארץ" שאל את הסנטור הרפובליקני מקנטקי, מיטש מק'ונל, מה דעתו על חבילת סיוע חדשה לישראל. מק'ונל השיב בכנות: "אני מעוניין בכך שארה"ב תפעל לחיזוק היציבות במזרח התיכון, ואני מוכן לתמוך במתן סיוע בהיקף מסוים, אך 5 מיליארד דולר אינם באים בחשבון". היום, מק'ונל הוא מנהיג המיעוט בסנאט האמריקני.
אך חברי הקונגרס הרפובליקנים לא היו היחידים שהחזיקו בעמדה זו. מיד לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו ב-1993, הפך הסנטור פטריק ליהי, נציג דמוקרטי מוורמונט, למשתתף פעיל בדיון סביב הגדלת הסיוע לישראל. בראיון שנתן לרשת הרדיו הארצית NPR הוא אמר: "משלם המיסים האמריקני איננו יכול לבזבז יותר כספים במזרח התיכון". למרות זאת, ישראל המשיכה לדרוש מענקים מיוחדים מארה"ב. בשנת 2000 הבטיח הנשיא קלינטון לישראל 800 מיליון דולרים תמורת הנסיגה מלבנון, אך הכסף מעולם לא הגיע. בשנת 2005, במגעים לקראת ההתנתקות ביקש הצד הישראלי 2.25 מיליארד דולרים במענקים ובהלוואות אך גם זו התבררה כמשאלת לב בלבד. עם הרכב חדש בקונגרס הדורש מאובמה קיצוץ בגירעון הממשלתי, עצם הרעיון של הגדלת הסיוע לישראל ועוד במימדים חסרי תקדים הוא פשוט תלוש מהמציאות.
השאלה שעומדת על הפרק היא מהותית וגבולותיה חורגים הרבה מעבר לשאלת ההרכב הנוכחי של הקונגרס או מצב רוחו. ישנן תפיסות בטחוניות שונות אותן ישראל יכולה לאמץ לעצמה; אלופים במיל. ופוליטיקאים יתווכחו בינם לבין עצמם על התמהיל הבטחוני האופטימלי עבור ישראל שלוקח בחשבון שטח, טכנולוגיה, ותמיכה בינלאומית. אולם, לפני שבכלל מעלים קונספציה חדשה שמיועדת להציע אלטרנטיבה להחזקה בנכסים טריטוריאליים ישראלים, כמו בקעת הירדן, חייבים לשאול אם היא בכלל רלבנטית ואיננה נשענת על ראייה מדינית לא ריאלית. התייחסות אל ארה"ב כאל פטרון שימהר לשלוף את ארנקו ולפצות את ישראל על אובדן נכסים טריטוריאליים איננה נכונה, וככל שמקבלי ההחלטות יפנימו מהר יותר את מותה של הפרדיגמה "שטחים תמורת תשלום", כן ייטב.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
