עבור לתוכן העמוד
Menu

בעיית הפליטים – התרחיש הסביר "ביום שאחרי"

  בעיית הפליטים – התרחיש הסביר "ביום שאחרי" קבלת העצמאות הפלסטינית סגן אלוף (מיל') יונתן דחוח-הלוי, עמית המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה תקציר הפער בין ישראל לפלסטינים בשאלת הפליטים אינו ניתן ליישוב. הפלסטינים תובעים "שלום צודק", שמשמעותו הכרה בזכות השיבה על פי פרשנותם, ודוחים "שלום של פשרה". העמדה הפלסטינית,המקבלת תמיכה מארגוני זכויות אדם פלסטיניים וישראליים, […]

 

בעיית הפליטים – התרחיש הסביר "ביום שאחרי" קבלת העצמאות הפלסטינית

סגן אלוף (מיל') יונתן דחוח-הלוי, עמית המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

תקציר

  • הפער בין ישראל לפלסטינים בשאלת הפליטים אינו ניתן ליישוב. הפלסטינים תובעים "שלום צודק", שמשמעותו הכרה בזכות השיבה על פי פרשנותם, ודוחים "שלום של פשרה".
  • העמדה הפלסטינית,המקבלת תמיכה מארגוני זכויות אדם פלסטיניים וישראליים, מוצאת תימוכין בהחלטות האו"ם, המאשרות את היות זכות השיבה "זכות פרטית" של כל פליט, ומשמעות הדברים – לנציגי העם הפלסטיני (וגם לא לליגה הערבית ולאו"ם) כלל אין סמכות לוותר על זכות זו בשם הפליטים.
  • הנוסחה, "פתרון צודק שעליו יוסכם בהתאם להחלטה 194", הנכללת ביוזמת השלום הערבית, אינה מבטאת נכונות משתמעת לפשרה פלסטינית אפשרית בנוגע לזכות השיבה. "יוסכם", משמעו שיש לכפות על ישראל להסכים ליישם את התביעות הפלסטיניות ל"צדק".
  • אש"ף והרשות הפלסטינית ממשיכים לטפח בחברה הפלסטינית את האידיאה של שיבת הפליטים, מונעים כל אפשרות ליישוב מחדש של הפליטים מחוץ למחנות ומשמרים את תפקידה של אונר"א כביטוי סמלי ומעשי לתביעת השיבה.
  • אי יישומה של זכות השיבה יותיר על פי הקונצנזוס הפלסטיני את שערי הסכסוך פתוחים עם ישראל, ובכך קיים במשתמע צידוק להמשך המאבק המזוין נגד ישראל אף לאחר הקמתה של מדינה פלסטינית.
  • העברת מעברי הגבול לשליטה פלסטינית ו/או הקמת מדינה פלסטינית עשויה להביא לגל הגירה/ גירוש המוני של פלסטינים (בעיקר מלבנון, סוריה וירדן) לעבר השטח הפלסטיני גם ללא הסדר מדיני בסוגיית הפליטים. בעיית הפליטים, שהייתה לבה מבעבעת במשך עשרות בשנים, עשויה להתפרץ במישורים הבאים: הסתננות של פלסטינים לשטח ישראל, תביעות משפטיות של פליטים בישראל ובבית הדין הבינלאומי בהאג לשם מתן זכות שיבה, החזרת רכוש ופיצויים, מיקוד המאבק המזוין הפלסטיני בזכות השיבה (אינתיפאדת פליטים), הסלמת המאבק בזירה הבינלאומית לכפייה על ישראל להסכים לזכות השיבה (קמפיין החרם והאפרטהייד).
  • ישראל זקוקה לתמיכה בינלאומית איתנה במו"מ על הסדר הקבע על מנת להגיע להסדר על בסיס גבולות בני הגנה ולמצוא פתרון קבע לבעיית הפליטים המבוסס בעיקרו על התאזרחות הפליטים במדינות המארחות או קליטתם במדינת פלסטין.

ישראל ואש"ף השיקו מחדש ב-2 בספטמבר 2010 את המו"מ להסדר מדיני ליישוב הסכסוך בחסותה, בשושבינותה ובלחצה של ארה"ב ובתמיכתן של מצרים וירדן. מפגש הפסגה בוושינגטון, בו השתתפו מנהיגי ארבע המדינות ויו"ר אש"ף והרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן), הוביל לפגישות נוספות בין ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו לאבו מאזן בשרם אל-שיח' (14 בספטמבר 2010) ולמחרת בירושלים. מזכירת המדינה האמריקנית, הילארי קלינטון, ציינה עם חידוש המו"מ, כי שני המנהיגים "התחילו להתדיין על נושאי הליבה, אשר יכולים להיפתר רק באמצעות מו"מ ישיר". [1] נושאי הליבה כוללים את שאלת הגבולות בין ישראל למדינת פלסטין, הסדרת מעמדה של ירושלים ובעיית הפליטים הפלסטינים, שהינה לב הבעיה הפלסטינית והמכשול הקשה ביותר בדרך להשגת שלום.

עמדת אש"ף בסוגיית זכות השיבה – זכות פרטית של כל פליט שאינה נתונה למו"מ

אש"ף, הנציג המוכר בינלאומית של העם הפלסטיני, והרשות הפלסטינית השואבת את סמכותה מאש"ף, אוחזים באדיקות בעמדות היסוד ההיסטוריות בסוגיית הפליטים, שמשמעותה זכות שיבה לכל הפליטים הפלסטינים באשר הם וצאצאיהם (מספרם נאמד בלמעלה מחמישה מיליון נפש) למקורות המגורים המקוריים הנמצאים כיום בשטח מדינת ישראל. מחלקת המו"מ של אש"ף, האחראית לניהול המו"מ המדיני עם ישראל, מבהירה את עמדות הארגון בנוגע לבעיית הפליטים, ולדידה החלטה 194 של עצרת האו"ם והחלטות המוסדות הבינלאומיים הן מקור הסמכות החוקי לדרישה הפלסטינית למימושה בפועל של זכות השיבה. באתר האינטרנט של מחלקת המו"מ של אש"ף נכתב בעניין זה, תחת הכותרת "זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים", כדלהלן:

"זכות השיבה מקודשת בחוק הבינלאומי:

החלטה 194 של האו"ם – (אושרה ב-11 בדצמבר 1948 ואושרה מחדש בכל שנה מאז 1948): "הפליטים, אשר רוצים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם, יש לאפשר להם לעשות זאת בזמן האפשרי המעשי הקרוב ביותר ופיצוי ישולם עבור רכוש של אלה הבוחרים שלא לחזור ועבור אובדן או נזק לרכוש אשר, על-פי עקרונות החוק הבינלאומי או ההוגנות, על הממשלות או הרשויות האחראיות לפצות עבורו".

"ההצהרה האוניברסלית של זכויות האדם:

"כל אדם זכאי לעזוב כל ארץ, לרבות ארצו ולחזור אל ארצו". (סעיף 13 (2)).

"אמנה בינלאומית בדבר ביטולה של אפליה גזעית על כל צורותיה:

"המדינות בעלות האמנה מתחייבות לאסור ולבער אפליה גזעית בכל צורותיה, ולערוב לזכותו של כל אדם, בלא הבחנה באשר לגזע, צבע או מוצא לאומי או אתני, לשוויון בפני החוק, בעיקר בהנאה מן הזכויות דלקמן…  הזכות לעזוב כל ארץ, לרבות ארצו שלו, ולחזור לארצו שלו". (סעיף 5, (d) (ii)).

" אמנה בינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות:

"לא תישלל באורח שרירותי מאיש הזכות להיכנס לארצו הוא". (סעיף 12 (4)).

"נוהג בינלאומי – בבוסניה, מזרח תימור, קוסובו ורוואנדה כובדה זכות הפליטים לשיבה. בקוסובו זכות השיבה נחשבה סוגיה שאינה נתונה למו"מ." [2]

על בסיס זה, מפרטת מחלקת המו"מ של אש"ף את העמדה הפלסטינית הרשמית בסוגיית הפליטים, כמובא להלן: "הפליטים הפלסטינים חייבים לקבל את האופציה לממש את זכות השיבה (וכן לקבל פיצוי על הנזקים שנובעים מגירושם ועקירתם), ועם זאת הפליטים יכולים לבחור באופציות אחרות כדוגמת: (i) יישוב מחדש במדינות שלישיות,(ii)  יישוב מחדש במדינת פלסטין העצמאית החדשה (למרות שהם באו מחלק של פלסטין אשר הפך לישראל), או (iii) הסדרת מעמדם החוקי במדינה המארחת במקום שהם מתגוררים כעת. החשוב הוא שכל פליט יחליט לעצמו איזה אופציה הוא מעדיף. אסור שתיכפה עליהם החלטה". [3] הפלסטינים, התובעים ליישם את כל החלטות האו"ם בעניין הפליטים, מוצאים תימוכין גם בהחלטה 3236 של העצרת הכללית של האו"ם מ-22 בנובמבר 1974 ש"אישרה מחדש גם את הזכות הבלתי ניתנת לערעור של הפלסטינים לשיבה לבתיהם ולרכושם, מהם גורשו ונעקרו וקראה לשיבתם".[4]

זכות השיבה אינה אפוא בראיית אש"ף סוגיה העומדת לדיון למו"מ בין מנהיגים או מדינות, אלא זכות פרטית מקודשת בחוק הבינלאומי של כל פלסטיני המוגדר "פליט". על פ זכות זו, שאינה ניתנת לביטול על פי הפרשנות של אש"ף, מוקנית לכל פליט הבחירה אם לממש את השיבה למקום מגוריו בשטח שעליו הוקמה מדינת ישראל. עמדה זו חזר ושנה באופן ברור סאיב עריקאת, ראש מחלקת המו"מ של אש"ף. במפגש פתוח עם פעילי תנועת 'פתח' מאזור חברון (15 באפריל 2009) אמר עריקאת את הדברים הבאים: "זכות השיבה היא זכות פרטית של כל פליט פלסטיני ומדינות לא תקבלנה בעניין זה החלטה כלשהי. על כתפיה של ישראל מוטלת האחריות ההיסטורית לסבל של הפליטים הפלסטינים האלה ו[למתן] פיצויים על הנזק אשר נגרם להם ופיצוי למדינה המארחת אותם."[5] בכנס אחר של תנועת 'פתח' ביריחו (10 בנובמבר 2009) אמר עריקאת, כי "זכות השיבה היא זכות פרטית ואין שלטון בעולם היכול לפצות תמורתה".[6]

באותו אירוע הגן עריקאת על אבו מאזן בעקבות ביקורת שנמתחה עליו בשל מה שנתפס כנסיגה מעמדותיו בנוגע לזכות השיבה. "נראה כי המסר של הנשיא עבאס בנאומו האחרון הובן שלא כהלכה. אין בו [בנאום] כניעה או תסכול, שכן הנשיא [אבו מאזן] לא יתמקח על דבר מעקרונות היסוד ומהזכויות. מאבקנו מתמקד במימוש עקרונות היסוד המגולמים בהקמת המדינה העצמאית בגבולות 1967 ובירתה ירושלים המזרחית, שיבת הפליטים, שחרור האסירים, פרוק ההתנחלויות, זכותנו למים, פרוק גדר ההפרדה הגזענית וכל הזכויות ועקרונות היסוד אשר מסכים עליהם העם הפלסטיני. אלה הן הנקודות אשר הובאו בנאום האחרון של הנשיא והן בעצמן לב התוכנית המדינית של תנועת פתח בועידה השישית שנערכה בחודש אוגוסט… אין תקרה נמוכה מזכויות אלה, והן תקרת [העמדות של] אש"ף אשר למענן הוקמה הרשות הלאומית והיא התכלית עצמה אשר למענה קיימים כל הפלגים והארגונים [הפלסטיניים]".[7]

במכתב ששיגר (28 באוקטובר 2010) לרוברט סרי, הנציג המיוחד של האו"ם למזה"ת, הביע עריקאת אכזבה מדבריו של אנדרו ווטלי, מנהל משרד אונר"א בניו יורק, בסוגיית שיבת הפליטים וקריאתו לפליטים שלא לחיות באשליה של מימוש זכות השיבה ולמדינות ערב לדון ביישובם מחדש בשטחם. עריקאת שיבח במכתבו את ההתנערות הרשמית של אונר"א מעמדה זו וציין (כמצוטט ע"י סוכנות הידיעות הפלסטינית הרשמית "וופא"), כי "זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לבתיהם ולאדמותיהם היא אחת הזכויות הפלסטיניות החשובות ביותר" וכי "הפלסטינים לא ויתרו על זכות זו מאז הייתה פלסטין עדה לאסון שלה בשנת 1948, כאשר ישראל גירשה יותר מ-700 אלף פליטים פלסטינים, והם לא יוותרו לעולם על זכות זו". עריקאת הוסיף "למרות שההתעקשות של ישראל להכחיש את זכות הפלסטינים לשיבה לבתיהם ולאדמתם, זכות השיבה היא זכות לגיטימית שאושרה ע"י החוק הבינלאומי ואושרה ע"י החלטות האו"ם, ובראשן החלטה 194".[8]

עמדת אבו מאזן בסוגיית זכות השיבה – דבק בדרישה ל"שלום צודק"

דבריו של עריקאת באשר לעמדה הפלסטינית תואמים את העמדות המוצהרות של יו"ר אש"ף והרשות הפלסטינית אבו מאזן, אשר לא הביע פומבית סטיה כלשהי מעמדות היסוד של אש"ף בעניין זה. התייחסותו של אבו מאזן לעקרון עליו יתבסס ההסדר המדיני עם ישראל זהה באופן מוחלט לזו של יאסר ערפאת מייסד אש"ף. בדומה לערפאת מדגיש אבו מאזן את "הצדק" כאבן היסוד, ולמעשה תנאי מהותי, ליישוב הסכסוך. בועידת הפסגה המחומשת בוושינגטון בתחילת ספטמבר, שהשיקה את חידוש המו"מ המדיני עם ישראל, חזר אבו מאזן בנאומו הקצר שלוש פעמים על החשיבות לכינון "שלום צודק" והדגיש בפעם הרביעית את עניין "הצדק" באומרו, כי העם הפלסטיני "זקוק יותר מאחרים לביטחון, צדק ולשלום".[9]

המילה "פשרה" לא נאמרה ע"י אבו מאזן, ואין היא מופיעה כלל בהתייחסותו להסדר עתידי עם ישראל ובפרט לבעיית הפליטים. "הצדק" שולל באופן מוחלט את "הפשרה" על פי תפיסתו של אבו מאזן, הרואה בהחלטה 194 של עצרת האו"ם כמבטאת את "הצדק" על פי הפרשנות הפלסטינית, הווה אומר מעניקה את הלגיטימציה החוקית לתביעת השיבה של הפליטים הפלסטינים. התבטאויותיו הפומביות של אבו מאזן משקפות אל נכון תפיסה זו:

20 בנובמבר 2009 (נאום אבו מאזן לציון הכרזת העצמאות ומות ערפאת שהוקרא ע"י תייסיר ח'אלד) – "אנו לוקחים את היוזמה בידיים, באופן שבו אנו לא מותירים הזדמנות בידי מדינת הכיבוש לשלוט בכללי ניהול הסכסוך וכללי ניהול התהליך המדיני. זאת, כדי להגיע לפתרון מדיני כולל ומאוזן לסכסוך שיספק ביטחון ויציבות לכל העמים ומדינות האזור, ובראשן מדינת פלסטין ובירתה ירושלים הנצחית, ויבטיח את זכויות הפליטים הפלסטינים לשיבה לבתיהם בהתאם להחלטות הלגיטימיות הבינלאומית ובראשן החלטה 194."[10]

24 בספטמבר 2009 (נאום בפני העצרת הכללית של האו"ם לציון שישים שנה להקמת אונר"א) – "הסבל של הפליטים הפלסטינים, שמספרם הגיע כעת ל-4.7 מיליון איש, ומהווים יותר ממחצית העם הפלסטיני בכל רחבי העולם, הוא עדיין הכותרת של הנכבה של העם הפלסטיני והיסוד האיתן לנרטיב ההיסטורי הפלסטיני ולחיפוש אחר הצדק והשלום… [הפליטים] מצפים עד ימינו אלה לפתרון צודק לסבל שלהם על יסוד החלטת העצרת הכללית 194 שהתקבלה ב-11 בדצמבר 1948, ואשר הדגישה באופן שאינו משתמע לשני פנים את זכות הפליטים לשיבה לבתיהם ולחיים בשלום עם שכניהם ולקבל פיצוי צודק בהתאם לחוק הבינלאומי… הפתרון הצודק לבעיית הפליטים הפלסטינים על יסוד החלטה 194 הינו עדיין אחד הנושאים בראש סדר העדיפות שלנו בנוגע לפלסטין ובהתאם לכל היוזמות הבינלאומיות וההסכמים שנתחמו עם הצד הישראלי. סוגיה זו היא אחת הסוגיות המהותיות בהסדר הסופי לסכסוך, אשר נסמך על עקרון האדמה תמורת שלום ומימוש זכויות העם הפלסטיני שאינן נתונות להכחשה כולל הזכות להגדרה עצמית ולהקמת מדינתנו הפלסטינית העצמאית שבירתה ירושלים המזרחית… הגיע הזמן שישראל תיענה לרצון הקהילה הבינלאומית כדי ליישם את השלום הצודק והכולל ומימוש פיוס היסטורי בין שני העמים בארץ הקדושה והמיוסרת. בהזדמנות זו אחזור על מה שאמרתי בהזדמנויות קודמות: ביטחון ישראל קשור בעצמאות שלנו והביטחון שלנו וכי הותרת הכיבוש על כנו והמשך הנכבה לא יביא ביטחון לאיש."[11]

14 במאי 2009 (נאום לרגל יום ה"נכבה") – "אני חוזר בפניכם על השבועה, לפיה אנו דבקים בעקרונות היסוד הלאומיים [המגולמים] בהקמת מדינתנו העצמאית שבירתה ירושלים האצילה, בזכות פליטינו לשיבה במסגרת פתרון צודק ומוסכם בהתאם להחלטה 194. אלה עקרונות יסוד שלא יהיה עליהם ויתור ולא התמקחות, ואלה  זכויות שאושרו ע"י החלטות האו"ם וכל היוזמות הבינלאומיות מתוכנית מפת הדרכים ועד [ועידת] אנאפוליס, וכמו כן הם יסוד יוזמת השלום הערבית, אשר אנו דבקים בה ודורשים שכל הצדדים יאמצו אותה ויישמו אותה."[12]

15 במאי 2008 (נאום לרגל יום ה"נכבה"): "אנו חוזרים על דבקותנו בעקרונות היסוד שלנו לשלום, השלום אשר יביא לסיום הכיבוש מכל האדמות הפלסטיניות הכבושות מאז 67' ובליבן ירושלים האצילה ומציאת פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים בהתאם להחלטה 194…הו בני הדורות החדשים אשר צמחו בצל הנכבה, הגירוש והכיבוש, למענכם ואיתכם אנו נעשה את המעשה החשוב של השלום המבוסס על צדק, חירות, עצמאות ושיבה".[13]

16 בדצמבר 2006 (נאום לאומה) – "יש לנו עקרונות יסוד שלמענם אנו נאבקים תמיד והם: מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967 שתתקיים לצד מדינת ישראל, ובירתה ירושלים, ירושלים שלנו וההתנחלויות אינן חוקיות, כל ההתנחלות הינה בלתי חוקית, וכפי שצוין ביוזמה הערבית, פתרון צודק לבעיית הפליטים בהתאם להחלטה 194 אשר קובעת פיצוי למי שאינו רוצה בשיבה, ואני מקבל זאת. מי שאינו רוצה לממש את השיבה יש לו זכות לפיצוי וזה שרוצה בשיבה יש לו זכות".[14]

נובמבר 2006 (נאום במלאת שנתיים למותו של יאסר ערפאת) – "יאסר ערפאת דבק בזכויות הלאומיות הקבועות שאינן נגרעות, [והן:] ירושלים האצילה, המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות ופתרון מוסכם לבעיית הפליטים על בסיס החלטה 194… אנו אומרים היום, שאנו לא נסטה כהוא זה מהעקרונות של יאסר ערפאת ויעדיו, וכי השלום הרצוי הוא השלום עליו חתם יאסר ערפאת והוא שלום האמיצים, השלום אשר יחזיר לנו את זכויותינו. הו אחיות, הו אחים, אני פונה אליכם בשם העם העומד איתן מול הכיבוש, התוקפנות, ההתנחלות והגדר באדמת המולדת [אני פונה] אל בני עמנו הפליטים במחנות, בתפוצה ובכל רחבי העולם כדי לומר להם, כי לפליטים הפלסטינים זכות לשוב למולדתם, וזו זכות המעוגנת בלגיטימיות הבינלאומית, וכי בעיית הפליטים היא סוגיה של מולדת וזהות ומסיבה זו אנו סירבנו ונמשיך לדחות היום את כל תוכניות היישוב [של הפליטים]".[15]

אבו מאזן יוצר זיקה בין "הביטחון" ו"השלום" לבין מימוש כל הזכויות הפלסטיניות ובראשן זכות השיבה, ובמילים אחרות, ללא כינונו של "שלום צודק" על פי התפיסה הפלסטינית לא יכון ביטחון באזור והיסודות לסכסוך ולאלימות יוסיפו להתקיים. השימוש שעושה אבו מאזן בנוסחה "פתרון וצודק ומוסכם לבעיית הפליטים על בסיס החלטה 194", אינו סימן לפרגמטיזם, כפי שעשוי להתפרש, ואינו מבטא נכונות של אבו מאזן לפשרה בעניין זה. הפרשנות שלו למשמעות החלטה 194 חד משמעית ומחייבת הכרה ישראלית בזכות השיבה הפלסטינית. "מוסכם" בהקשר זה משמעו בכפייה אם לא תיאות ישראל להכיר בזכות השיבה מרצון. בכל מקרה, אבו מאזן מכיר בכך שאין בידיו סמכות לקבל כל החלטה מחייבת בנושא זכות השיבה והוא הצהיר (26 בספטמבר 2010), שתוצאות המו"מ עם ישראל, המתנהל בשם אש"ף, יובאו לאישור במשאל עם.[16]

עמדת סלאם פיאד בנוגע לזכות השיבה – מחויבות למורשת ערפאת

הנוסחה "פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים" משמשת את ההנהגה הפלסטינית במסרים המכוונים לאוזניים ישראליות ואשר נועדו לטעת רושם של פרגמטיות לכאורה. בראיון לעקיבא אלדר מעיתון "הארץ" (19 ביולי 2007) משיב ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, על השאלה "איך פותרים את זכות השיבה ואת אזכור החלטה 194 ביוזמת הליגה?" בדברים הבאים: "האם אלה שמדברים על זכות השיבה קראו את הצהרת הליגה? כתבו שם שהפתרון צריך להיות מוסכם. מוסכם עם מי? כמובן שעם ישראל. פירוש הדבר, שההסכם לא יתקיים בלי הצד השני."[17]

בדומה לאבו מאזן, אין סלאם פיאד מדבר על פשרה כבסיס ל"פתרון צודק ומוסכם" עם ישראל ואף הוא סבור, שישראל צריכה להכיר ב"צדק הפלסטיני" ברצונה או בעל כורחה. בנאום בפני בפני ועידת התורמים למחנה הפליטים נהר אל-בארד שבצפון לבנון (23 ביוני 2008) אמר פיאד, כי צריך "לחייב את ישראל לקבל את מקורות הסמכות [בסוגיית הפליטים]… ובכלל זה את יוזמת השלום הערבית, אשר סיפקה הזדמנות היסטורית להגיע לשלום צודק, קבוע וכולל, שעמי האזור זקוקים לו… וכן להגיע לפתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים בהתאם להחלטה 194 כפי שנכלל ביוזמת השלום הערבית".[18]

סלאם פיאד מודה, כי נאמנותו נתונה למורשת האידיאולוגית של יאסר ערפאת, אשר מעולם לא ויתר על תביעת השיבה של הפליטים הפלסטינים לשטחה של ישראל. בנאום בפני תלמידים בשכם (30 ביולי 2009), אמר פיאד, כי "הנאמנות לנשיא הנצחי יאסר ערפאת, וזכרו המתחדש בנו כולנו, בא לידי ביטוי בהתקבצות סביב התוכנית הלאומית… זו התחייבותנו לנשיא אבו עמאר ולכל השהידים… זו מחויבותנו לעמנו ולפליטים שלנו ולמגורשים להמשיך להחזיק איתן בזכויות הלאומיות כפי שהן מוכרות ע"י הלגיטימיות הבינלאומית מבלי שתיגרע אחת מהן ובאופן שיבטיח את סיום הכיבוש ומציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים בהתאם להחלטה 194, וכפי שאישרה זאת יוזמת השלום הערבית.[19] למען הסרת ספק, אמר פיאד בראיון לערוץ הטלוויזיה אל-ערביה (2 בינואר 2008) בתשובה לשאלה אם הרשות הפלסטינית ויתרה על זכות השיבה בועידת אנאפוליס, את הדברים הבאים: "בשום פנים ואופן לא, בשום פנים ואופן לא, לא יתכן בשום פנים ואופן".[20]

העמדה של פיאד, המצדדת בתביעת השיבה של הפליטים הפלסטינים, מופיעה כבר בנאומו בעת שבועת האמונים לתפקיד ראש ממשלה ב- 2007 עת הציג את יעדיו לשנים הקרובות. "יש לפעול למען סיום הכיבוש והקמת מדינתנו העצמאית, ובירתה ירושלים האצילה, על כל האדמות הפלסטיניות שנכבשו ב-1967, בהסתמך על העקרונות והתנאים אשר קבעה הכרזת העצמאות משנת 1988, מציאת פתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים על יסוד החלטה 194, חתירה לשים קץ להתנחלות וגדר ההפרדה והסרת כל המכשולים החומריים והמדיניים, אשר מהווים מכשול להשגת יעדים אלה".[21]

סוגיית זכות השיבה חוזרת ומופיעה בדו"ח של ממשלת סלאם פיאד המסכם את הרבעון הראשון של השנה השניה לממשלה (16 ביוני 2008  – 16 בספטמבר 2008). במסגרת סקירת הישגי הממשלה, נכתב כי "משרד ההסברה פועל להצגת הסבל היומיומי של עמנו הפלסטיני כתוצאה מפעולות שלטונות הכיבוש ולהעברת את הנרטיב הפלסטיני לכל אמצעי התקשורת וכן פועל כדי ליידע בזכויות הפלסטיניות ובראשן זכות השיבה ההגדרה העצמית והקמת המדינה הפלסטינית שבירתה ירושלים האצילה לצד חיזוק הלגיטימיות של הרשות הלאומית".[22]

תוכניתו של סלאם פיאד להקמת המדינה הפלסטינית, שהתפרסמה באוגוסט 2009, מבהירה באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי מימוש "הצדק" הפלסטיני בסוגיית הפליטים הינו תנאי מהותי לשלום, ובמשתמע ליציבות אזורית ולביטחון. "למרות שסוגיית הפליטים תידון במו"מ על הסדר הקבע, וודאי שהפלסטינים לא יקבלו הסכם מדיני כלשהו, אשר לא יהיה מבוסס על צדק ופתרון מוסכם לסוגיה המרכזית בהתאם להחלטות הבינלאומיות, כולל החלטת עצרת האו"ם 194".[23] בנאום אחר, שנשא במחנה הפליטים קלנדיה מצפון לירושלים, הבהיר פיאד ברוח זו, כי "שלום בר קיימא לא ייכון ללא מציאת פתרון לבעיית הפליטים בהתאם להחלטות הלגיטימיות הבינלאומית ובפרט החלטה 194".[24] בהזדמנות אחרת אמר סלאם פיאד בעניין זה, כי "בעיית הפליטים היא לב הבעיה הפלסטינית ופתרון הבעיה ויישום השלום הצודק מהווה את לב התוכנית הלאומית של אש"ף והמאבק המדיני אשר אש"ף מוביל בשם כל בני עמנו הפלסטיני במולדת ובמדינות הפזורה בדרך למימוש כל הזכויות הלגיטימיות המגולמות בשיבה, בחירות ובהגדרה עצמית במדינת פלסטין העצמאית בכל גבולות 1967."[25]

באירועים לציון 61 שנה לנכבה ברמאללה (14 במאי 2009) אמר סלאם פיאד, כי "הזמן שעבר אינו מבטל את זכותנו לשיבה ועמנו ימשיך במאבקו עד למימוש חירותו לשיבה".[26] מסר דומה עמד ביסוד נאומו של פיאד לרגל ציון יום ה"נכבה" ב-2008: "אנו אומרים, כי המחויבות לסבל של הפליטים וזכויותיהם בנוגע אלינו כעת משמעותה חיזוק העמידה האיתנה וההיאחזות בפני הגירוש והעקירה… ומשמעותה המשך המאבק לסיום הכיבוש ומימוש העצמאות והבטחת ההגעה לפתרון צודק לבעיית הפליטים בהתאם ללגיטימיות ולחוק הבינלאומי ויוזמת השלום הערבית".[27]

קונצנזוס פלסטיני – שערי המאבק נשארים פתוחים ללא יישום זכות השיבה

ללא מימוש זכות השיבה, על פי התפיסה הפלסטינית, הסכסוך עם ישראל יימשך עד להשגת "הצדק". עות'מאן אבו ר'רביה, שנבחר למלא את התפקיד החשוב של מזכיר הועידה השישית של תנועת פתח ובעבר ראש מנגנון ההכוונה הפוליטית של הרשות הפלסטינית, הסביר בסמיכות זמנים לכינוס ועידת קמפ דיוויד וערב פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, את העמדה הפלסטינית בנוגע למימש זכות השיבה. בהרצאה בפני קצינים של מנגנוני הביטחון אמר אבו ר'רביה, כי שערי האלימות לא ייסגרו מבחינה היסטורית, אלא בהקמת המדינה הפלסטינית העצמאית שבירתה ירושלים וחזרת הפליטים… אנו נלחמנו והקרבנו דם וחללים כדי שנשיג את החירות, הכבוד והעצמאות. לא נוותר על כך בשום אופן. שערי המאבק פתוחים".[28]

עמדה המצדיקה את המשך המאבק המזוין כל עוד לא מימשו הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם את "זכות השיבה" קיבלה תוקף נוסף בכינוס הועידה השישית של תנועת פתח ב-2009, אשר עדכן את המצע האידיאולוגי של התנועה, לראשונה מאז הכינוס הקודם ב-1989. במסגרת התוכנית המדינית שאושרה, קבעה תנועת פתח כאחד מעקרונות היסוד שלה את מה שהוגדר כ"הזכות להתנגדות", ובסעיף זה נכתב כדלהלן: "תנועת פתח דבקה בזכותו של העם הפלסטיני להתנגד לכיבוש בכל האמצעים הלגיטימיים כולל זכותו למימוש המאבק המזוין, המוקנית ע"י החוק הבינלאומי, כל עוד נמשך הכיבוש וההתנחלות ונשללים מהעם הפלסטיני זכויותיו האיתנות. המשך המאבק למען שחרור המולדת לשם הקמת המדינה העצמאית ושיבת הפליטים דורש את הפעלת ואיחוד תנועתנו הלוחמת ומימוש האחדות הלאומית הפלסטינית…".[29]

ההנהגה הפלסטינית, שאינה מוותרת כהוא זה על תביעת השיבה של הפליטים, מחושקת אף בעבותות החלטות המוסדות הרשמיים המחייבים, אשר מגדירים באופן ברור את העמדה הפלסטינית בנושא זה, כמפורט להלן:

  • א. המל"פ – המועצה הלאומית הפלסטינית פרסמה הודעה לרגל ציון יום ה"נכבה" ב- 2009 בה נאמר, כי "אנו מדגישים בהזדמנות זו את הדבקות בה [בהחלטה 194], ולא נקבל פתרון כלשהו שיגרע מזכות העם הזה [הפלסטיני] לשיבה לבתים מהם גורש ולחיות בכבוד בהם כמו שאר עמי העולם".[30]
  • ב. אש"ף – הועד הפועל של אש"ף פרסם ב-15 במאי 2010 הצהרה, בה הדגיש את דבקות הארגון "בזכות העם הפלסטיני לשיבה למקומות מגוריו, מהם גורש ע"י הכנופיות הציוניות לפני 62 שנים", בהסתמך על "הלגיטימיות הבינלאומית" במימוש זכות זו.[31] דר' זכריא אל-אר'א, חבר הועד הפועל של אש"ף וראש מחלקת הפליטים של הארגון, תיעד את הדרישות שהועברו לישראל במו"מ המדיני בשנת 2000 קודם לועידת קמפ דיוויד. העמדה הפלסטינית כללה, לגרסת אר'א, את הנקודות הבאות:
  • הכרת ישראל בהסדר "צודק" של בעיית הפליטים.
  • ישראל תכיר באחריותה המוסרית והחוקית ל"העברה בכוח" של תושבים פלסטינים מבתיהם במהלך המלחמה ב-1948 ולמניעת חזרתם של הפליטים לבתיהם בהתאם להחלטה 194.
  • כל הפליטים יהיו זכאים למימוש זכות השיבה, והפליטים השוהים בלבנון יוכלו לממשה בתוך שנתיים מחתימת ההסכם עם ישראל.
  • תהליך קליטת הפליטים יתבצע באופן מודרג ובכל שנה ישראל תתחייב לקלוט מספר מוסכם של פליטים.
  • ההחלטה על שיבת או ויתור על זכות השיבה תהיה החלטה אישית של כל פליט ומימוש זכות השיבה תיושם באופן שיבטיח את שלמות המשפחה.
  • מיד עם שיבתם לישראל, הפליטים יקבלו אזרחות ישראלית ובאותה עת יסתיים מעמדם כפליטים.
  • הפליטים או יורשיהם יקבלו אדמות שהיו בבעלותם.
  • ישראל תפצה את הפליטים על מוות, פציעה, הוצאות מעבר, פגיעה נפשית ואובדן רכוש.
  • ישראל תעניק סיוע לכל פליט לצורך קליטתו והתאקלמותו במדינה.
  • ישראל תפצה את אש"ף על הנכסים הפלסטיניים הציבוריים בתוך מדינת ישראל.
  • פלסטינים שיבחרו שלא לחזור לשטח מדינת ישראל יקבלו פיצויים על הויתור על זכות השיבה.[32]
  • ג. פתח – המצע המדיני של תנועת פתח, כפי שאושר בועידה השישית של הארגון שנערכה בבית לחם בספטמבר 2009, קובע במסגרת פרוט עקרונות היסוד, כי פתח דבקה ב"פעילות מסורה למימוש זכות הפליטים לשיבה, לפיצוי ולהשבת הרכוש ובאחדות בעיית הפליטים ללא קשר למקומות הימצאם כולל הפליטים באדמות 48' והתנועה רואה נחיצות בשמירה על מחנה [הפליטים] כעדות מדינית בסיסית של הפליטים אשר נשללה מהם השיבה לבתיהם עד לפתרון בעייתם וצורך בדבקות באונר"א ככתובת בינלאומית והכרה בבעיית הפליטים עד לחזרם לבתיהם ולכפריהם בד בבד עם פעולה לשיפור תנאי הפליטים והמחנות ועם הדגשה כי אש"ף הוא מקור הסמכות המדיני של הפליטים הפלסטינים". עוד צוין בעקרונות היסוד, כי תנועת פתח "מתנגדת לעקרון היישוב בכפייה או הקריאה למולדת חלופית בלבנון ומתנגדת למולדת חלופית בירדן".[33]
  • ד. הרשות הפלסטינית – במסמך רשמי (אוגוסט 2009) מבהירה הרשות הפלסטינית, כי לא תסכים להסדר מדיני כלשהו אשר לא יתבסס על "הצדק" ועל החלטות האו"ם ובכללן החלטה 194, הווה אומר: זכות השיבה.[34]
  • ה. משה"ח – משרד החוץ של הרשות הפלסטינית נסמך רשמית בעמדותיו המדיניות על תפיסת אש"ף, ובין היתר "דבקות בזכויות הפליטים בהתאם להחלטה 194, המקנה להם זכות לשיבה ולפיצויים".[35]

מעבר לכך הקונצנזוס הפלסטיני אינו מותיר לנציגי העם הפלסטיני מרחב תמרון כלשהו בשאלת זכות השיבה. סעיף 9 במסמך "ההסכמה הלאומית" מ-2006, המבטא את עמדת הארגונים הפלסטיניים הגדולים (פתח, חמאס, הג'יהאד האסלאמי, החזית העממית והחזית הדמוקרטית) מציין את "נחיצות הפעולה והכפלת המאמץ לסיוע, תמיכה ודאגה לפליטים והגנה על זכויותיהם ופעולה לכינוס ועידה עממית ייצוגית של הפליטים, שלה יהיו גופי מעקב ותפקידה של הועידה יהיה להדגיש את זכות השיבה והדבקות בה, ולקרוא לקהילה הבינלאומית ליישם את החלטה 194 בעניין זכות השיבה של הפליטים ומתן פיצוים להם".[36]

ארגונים אלה ונוספים חתמו באוגוסט 2008 על מכתב ליו"ר אש"ף והרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ובו פרטו כדלהלן את עמדתם בנוגע לזכות השיבה:

  • א. "זכות הפליטים הפלסטינים לשיבה, להשבת הרכוש ולפיצוי היא זכות קבועה בהתאם לחוק הבינלאומי וההחלטות הבינלאומיות הרלבנטיות, ובראשן החלטה 194 והחלטת מועצת הביטחון 237. אלה הן זכויות בלתי ניתנות למו"מ במהותן ללא קשר לאמצעים הננקטים ליישומן".
  • ב. "זכות השיבה לבתים המקוריים היא זכות פרטית של כל פליט פלסטיני, ועוברת מהדור הקודם לזה שבא אחריו, ולא חלה עליה התיישנות והיא נשענת על הבחירה החופשית לכל אדם, אינה ניתנת להעברה לייצוג של מישהו אחר, ולא מתבטלת בהתאם להסכם מדיני בילטרלי כלשהו או מולטילטרלי ו/או בילנאומי…".
  • ג. "זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים היא זכות קיבוצית, שאינה מצטמצמת לקבוצה זו או אחרת… וזכות ההגדרה העצמית לא תהיה שלמה כל עוד הפליטים לא יצליחו לממש את זכות השיבה לבתיהם המקוריים".[37]

הזרם ה"פרגמטי" אינו סוטה מעקרונות היסוד הפלסטיניים

עמדותיהם של אישים פלסטינים בולטים, הנחשבים במערב כנמנים על הזרם הפוליטי המתון, אינן חורגות מהקונצנזוס בנוגע לזכות השיבה. מרוואן ברגותי, ראש ארגון פתח באיו"ש, המרצה מאסר עולם על רצח אזרחים ישראלים, אמר בראיון לעיתון "אל-חיאת" (28 בספטמבר 2010), כי "מו"מ עם הממשלה הישראלית לפני התחייבותה על עקרונות אלה [קודם לכן הזכיר בעניין זה את זכות השיבה] הינו חסר תועלת". ברגותי הוסיף, כי  תהיה זו שגיאה לנהל מו"מ עם ישראל "מבלי שהיא תתחייב להחלטות הלגיטימיות הבינלאומית, עקרון סיום הכיבוש, הנסיגה לגבולות 67' כולל מירושלים המזרחית, זכות השיבה של הפליטים בהתאם להחלטה 194, הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בעלת ריבונות מלאה ושחרור כל האסירים". לדברי ברגותי הפלסטינים חותרים להסכם במסגרתו "הפליטים יממשו את זכותם לשיבה בהתאם להחלטה 194".[38] חוסאם חד'ר, מראשי תנועת פתח בשכם הבהיר, "כל נשיא [פלסטיני] אשר יחתום בשם הפליטים על ויתור על זכות השיבה… נהיה חייבים להרוג אותו או להתקומם נגדו".[39]

חנאן עשראווי, נציגה בולטת אחרת של מה שמוצג כ"זרם הפרגמטי", מציגה עמדות דומות לקונצנזוס הפלסטיני ומדגישה את היות זכות השיבה זכות פרטית של כל פליט, כלומר לנציגי העם הפלסטיני אין כלל סמכות לוותר על עליה. בראיון לעיתון "זמן ירושלים" (25 בספטמבר 2010) אומרת עשראווי, יו"ר "מפתאח", עמותה לקידום דמוקרטיה וזכויות אדם ברשות הפלסטינית, חברה בוועד הפועל של אש"ף וחברת הפרלמנט הפלסטיני, כי "צריך להכיר בזכויות, לפי החוק הבינלאומי והחלטה 194 של האו"ם. אין אף פלסטיני שיוותר על זכויות הפליטים. מנהיג שיגיד לך את זה כדי לרצות אותך – יאבד את אמינותו בקרב העם שלו". בהתייחסה לדרך פתרון בעיית הפליטים אמרה עשראווי, כי "האופציות יהיו מגוונות ויספקו פתרונות שונים, בהתאם לחוק. האספקט החשוב ביותר הוא הזכות לבחור. הם יבחרו כמו כל בן אנוש שרוצה את הטוב ביותר עבור ילדיו… ברגע שאתה תכיר בעוול הם יהיו חופשיים להחליט החלטות. צריך לנסות את זה, אבל ברגע שהם יוכלו לבחור – ויש בחירות רבות ושונות בהתאם לחוק – אז נראה באיזו אופציה הם יבחרו".[40]

דר' סמיר עבדאללה, חתם על יוזמת ז'נבה ב-2003 שזכתה לביקורת בזירה הפלסטינית על הסעיפים ביוזמה שהתפרשו במשתמע כפשרה בסוגיית זכות השיבה. עבדאללה, בעת שכיהן בתפקיד שר העבודה והתכנון ברשות הפלסטינית, התייחס לנושא בראיון עיתונאי ב- 12 באפריל 2008 ובתשובה לשאלה "האם אתם עדיין דבקים בזכות השיבה?", אמר: בוודאי, לא נוותר עליה לעולם. זו זכות קיבוצית ופרטית ושיבת הפליטים הקלף החשוב ביותר מבחינתו במו"מ וערכו בנוגע לעם הפלסטיני הוא הגבוה ביותר מבחינה מדינית וחומרית מכל שאר הנושאים".[41] אישים פלסטינים נוספים (בהם איאד סראג', נביל קסיס ופייחא עבד אל-האדי) שחתמו על יוזמת ז'נבה היו שותפים לשליחת מכתב פומבי לאבו מאזן בפברואר 2010, ובו הביעו התנגדות נחרצת לחידוש המו"מ עם ישראל ללא הסכמה בתחילה על מקור הסמכות לשיחות, אשר אמור לכלול לטענתם את הבטחת זכות השיבה.[42]

היערכות לקליטת פליטים במדינת פלסטין ללא ויתור על זכות השיבה

הנהגת אש"ף והרשות הפלסטינית, בהתבססה על עמדות היסוד שהוצגו לעיל, שוללת באופן נחרץ הסדר שיכלול יישוב והתאזרחות פליטים במדינות אחרות, מחשש שהדבר ישתמע כויתור על מימוש זכות השיבה. במסיבת עיתונאים ברמאללה בסיום כינוס הועידה השישית של תנועת פתח (13 באוגוסט 2009) אמר אבו מאזן, כי "אנחנו מדברים על מטרתנו להביא לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. אני מדגיש, כי פתח מתנגד באופן מוחלט לתוכניות המדינה הזמנית ותוכניות היישוב והמולדת החלופית".[43]

בראיון לעיתון "אל-חיאת" (27 בפברואר 2008) אמר אבו מאזן, כי "לא נקבל לעולם פתרון שיביא להתאזרחות הפלסטינים בלבנון. לא נקבל לעולם פתרון שיביא לשינוי דמוגרפי בלבנון. הדבר אינו מקובל, אינו ריאלי ואינו עומד על הפרק. לא נקבל לעולם פתרון שיכפה על לבנון התאזרחות של ולו פלסטיני אחד. נמצא פתרון שישביע את רצון הפלסטינים בלבנון ואת לבנון. סוגיית ההתאזרחות של ולו פלסטיני אחד בלבנון פסולה ואינה עומדת על הפרק".[44] בראיון מאוחר יותר ל"אל-חיאת" ניסה אבו מאזן לשדר פעם נוספת מסר מרגיע לממשלת לבנון, שדנה באותה עת במעמד הפליטים הפלסטינים בתחומה, באומרו את הדברים הבאים: "הנושא החשוב ללבנונים שאותו הדגשתי יותר מפעם אחת היה שאנו פועלים שלא יישאר פליט בלבנון, כלומר שהבעיה תיפתר. אפשרי שחלק מהפלסטינים ישוב לישראל וחלק מהם למולדת והחלק האחר יישא אזרחות פלסטינית ולא יהיה נטל על לבנון".[45]

מעבר למסר המרגיע בניסיון (שהצליח) לשכנע את הממשל הלבנוני להקל בהגבלות המוטלות על הפליטים הפלסטינים, מבטאים דבריו של אבו מאזן את ההערכה הרווחת שהקמת מדינה פלסטינית בעלת ריבונות על מעברי הגבול, גם ללא הסדר קבע כולל עם ישראל, תפתח את השערים להגעתם של פלסטינים רבים, ובהם מוגדרים פליטים, להתגורר בשטחה של המדינה החדשה. הערכה זו נסמכת בין היתר על ניסיונה של הרשות הפלסטינית אשר מאז הקמתה ב-1994 קלטה בתחומה למעלה מ- 400,000 פלסטינים מחו"ל. בנאומו בועידה השישית של פתח אמר אבו מאזן, כי "החזרנו בפועל 350,000 אלף פלסטינים לאזורי הרשות הפלסטינית, ויש לנו דרכון המוכר ע"י כל מדינות העולם. כמו כן הצלחנו להשיג תעודות זהות פלסטיניות ל-55,000 משפחות שהיו 'תקועות' [שוהות באופן בלתי חוקי, ככל הנראה לאחר שהגיעו כתיירים] באדמת המולדת תחת הכותרת עוברים על החוק".[46]

ראש הממשלה, סלאם פיאד, המוביל את התוכנית להקמת המוסדות של המדינה הפלסטינית, אמר בראיון לעיתון "הארץ" (2 באפריל 2010), כי "אנחנו מכינים תשתית לקליטת פליטים. לפלסטינים תהיה הזכות להתגורר בתוך מדינת פלסטין".[47] דבריו של פיאד עולים בקנה אחד עם תוכנית העבודה הרשמית של ממשלתו, אשר בהם נקבע תחת הפרק "הקווים המנחים הקשורים לפליטים":

"ההנהגה הפלסטינית חותרת לפתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים באופן שיעלה בקנה אחד עם הלגיטימיות הבינלאומית בעניין זה ובראשה הוראות החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם. האינטרסים המובאים בהחלטה זו מבטאים את האינטרסים העיקריים הגדולים ביותר אשר עליהם מושתתת בעיית הפליטים ואשר חובה לשלבם בתוך היוזמות השונות אשר יצאו בדרך להקמת המדינה הפלסטינית. ובאופן אשר לא יקפח ולא ישפיע על זכויות הפליטים המדיניות והחוקית חובה לשים לב לצורך לספק את היסודות הדרושים לקליטת מספר גדול של פלסטינים הרוצים לשהות במדינה הפלסטינית ובכלל זה להתחיל להתוות מדיניות וחקיקה שתבטיח זאת".[48]

קליטת פליטים אין משמעותה בראייה הפלסטינית ויתור על זכות השיבה. בשיחתו השבועית ברדיו (30 ביוני 2010) התייחס סלאם פיאד לתפקיד מחנות הפליטים הקיימים ברשות הפלסטינית, באומרו כי: "תפקידן של הועדות העממיות במחנות [הפליטים] הבא לידי ביטוי בהתווית תוכניות פיתוח ושירותים לשיפור תנאי החיים במחנות אין משמעותו יישוב [הפליטים במקומות קבע] או ויתור על זכות השיבה, אלא הוא מבטיח לפליטים שלנו את החיים בכבוד עד אשר יימצא פתרון שורשי לסבל הזה בהתאם להחלטות הלגיטימיות הבינלאומית והכללים שנקבעו ע"י החוק הבינלאומי, באופן שימנע מעמנו ומעמי האזור את האסונות הכרוכים בהמשך הסכסוך והגירוש של מיליוני פליטים".[49]

למעט אזכורים בודדים אלה בדבר ההמלצה הכללית להיערך לקליטה של פליטים לאחר הקמת המדינה הפלסטינית מבלי לפגוע בזכות השיבה והתמיכה בשיפור התנאים במחנות הפליטים, אין הרשות הפלסטינית עוסקת כלל ביישוב מחדש של הפליטים מחוץ למחנות הקיימים והיא מחזיקה איתן בעמדה המחייבת את המשך תפקידה של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הפלסטינים (אונר"א) עד ליישוב בעיית הפליטים.[50] אונר"א, שהחלה לפעול ב-1 במאי 1950, מעניקה שירותים בתחומי החינוך, הבריאות, המזון, התעסוקה והפיתוח (כולל שיפוץ ובניית בתים וסלילת כבישים) ל-4.7 מיליון פלסטינים המוגדרים פליטים ברצועת עזה, הגדה המערבית, ירדן וסוריה.[51] בראיית אש"ף והרשות הפלסטינית, עצם קיומה של אונר"א ממחיש ומעניק תוקף לעמדתן הרואה במחנות הפליטים מקום שהות זמני בלבד גם לאחר שעברו 62 שנים מאז המלחמה ב-1948. על בסיס עמדה זו, אין תושבי מחנות הפליטים ברשות הפלסטינית זכאים להשתתף בבחירות לרשויות המקומיות, וזאת שמא השתתפותם תבטא מסר של השלמה עם המצב הקיים וויתור על זכות השיבה.[52] בחודש יוני 2010 הדגיש ראש הממשלה הפלסטיני פיאד בשיחתו השבועית ברדיו, כי שיפור תנאי החיים של הפליטים במחנות אין משמעותו יישוב או ויתור על זכות השיבה בציינו את הנחיצות, שהקהילה הבינלאומית תישא באחריותה כדי לאפשר לאונר"א להמשיך לספק את התחייבויותיה כלפי הפליטים.[53]

בשאלת יישומה בפועל של זכות השיבה עוסק בהרחבה ההיסטוריון והחוקר הפלסטיני דר' סלמאן אבו סיתה, העומד בראשות "אגודת אדמת פלסטין". אבו סיתה, בנתחו את הפיזור הדמוגרפי במדינת ישראל, טוען כי ישראל יכולה לקלוט 4.6 מיליון פליטים פלסטינים באזורים הכפריים, וזאת המחיר של העברת 154 אלף תושבים בלבד לאזור המרכז היהודי.[54] ארגוני זכויות אדם ברשות הפלסטינית ובישראל (דוגמת עדאלה ומוסאווה) מצדדים ביישומה של זכות השיבה, אך אינם מציגים תוכנית מפורטת ליישומה בפועל בדומה לאבו סיתה. עו"ד יעל שטיין, ראש מחלקת המחקר בארגון בצלם, ציינה (יוני 2001) בראיון לעיתון "אל-מג'דל" (היוצא לאור ע"י ארגון "בדיל" ששם לו כיעד ראשי לקדם את זכות השיבה), כי בצלם דן בשנים 2000-1 בשאלת הדרכים ליישומה בפועל של זכות השיבה לאור התנגשות הזכויות בין הפליטים הרוצים לשוב לבתיהם לבין הישראלים הגרים באותם בתים או שטחים. לדבריה, למנהיגי ישראל והפלשתינים אין סמכות להסכים על ויתור על מימוש זכות השיבה של מיליוני הפליטים הפלסטינים לשטח ישראל, אלא ההחלטה על השיבה לישראל צריכה להיות בידי הפליטים עצמם. היא הגדירה את המסמכים הפלסטינים העוסקים בנושא זה כ"טובים", אך הביעה צער שאין הם עוסקים בשאלת יישומה בפועל של זכות השיבה.[55]

התייחסות יוזמת השלום הערבית לסוגיית זכות השיבה

יוזמת השלום הערבית, שאושרה בפסגת מנהיגי מדינות ערב בביירות (מרץ 2002), הציגה עקרונות להסדר הסכסוך הישראלי – ערבי, וכללה התייחסות לבעיית הפליטים הפלסטינים. הסעיף הרלבנטי בהחלטותיה בעניין זה קבע כדלהלן: "מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, שעליו יוסכם בהתאם להחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם" ו"דחיית כל צורות ההתאזרחות לפלסטינים, אשר סותרים את הנסיבות המיוחדות של המדינות הערביות המארחות".[56]

מרוואן מועשר, לשעבר שר החוץ בממשלת ירדן, תיאר בספרו The Arab Center, The Promise of moderation את ההתרחשויות מאחורי הקלעים בועידת הפסגה בביירות שקדמו לאימוץ היוזמה הערבית. לדברי מועשר, נשיא סוריה בשאר אסד הסתייג מהנוסח המוצע ודרש שזכות השיבה תצויין באופן ברור, וכן הביע התנגדות נחרצת ליישוב פלסטינים כלשהם בשטח לבנון, מחשש להפרה של האיזון העדתי במדינה זו. מועשר טען, כי הנציגים הפלסטינים בפסגה הכירו באי יישימותה של שיבת כל הפליטים, אך רצו לשמר את עקרון זכות השיבה לצד דרישה לחזרת של מספר אלפי פלסטינים לשטח ישראל. לבנון, ציין מועשר, הבינה את החלטה 194 כמורה על שיבה מלאה של כל הפליטים מלבנון ובראייתה כל הפליטים השוהים בלבנון יעזבו את המדינה, כולל אלה שיבחרו בפיצויים.

המילה "יוסכם" בסעיף ההחלטה הקובע, כי  "מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, שעליו יוסכם בהתאם להחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם", מבטא לטענתו של מועשר את הרצון לרצות את כל הצדדים, הווה אומר לשיטתו: המילה "יוסכם" תבטיח לישראל, שמספר הפליטים שיחזור לשטחה לא ישפיע על הזהות הדמוגרפית של המדינה וציון החלטה 194 מספק את הצד הערבי.[57] במאמר שפרסם בעיתון "הארץ" ב-13 באוגוסט 2008, כתב מועשר בהתייחסו להחלטה זו של הפסגה הערבית, כי זו הפעם הראשונה, שהעולם הערבי התחייב לפתרון מוסכם של בעיית הפליטים, מתוך התייחסות לחששות ישראל מהצפה של פליטים".[58]

נשיא סוריה, בשאר אסד, המדגיש כאמור דרך קבע את מחויבותו לזכות השיבה הפלסטינית,[59] התייחס אף הוא לעמדת העולם הערבי בנוגע לסוגיה זו כפי שבאה לידי ביטוי באימוץ היוזמה הערבית ע"י פסגת ביירות. בנאום בפני מועצת העם ב-10 במאי 2007 הבהיר אסד, כי זכות השיבה הינה זכות פרטית של כל פליט ואינה עניין הנתון לסמכותה של ממשלה כלשהי או אפילו בידי פלסטיני שאינו פליט, ולפיכך החלטות פסגת ביירות אין בהן כדי לפגוע כהוא זה בזכות השיבה. להלן תרגום קטע מנאומו של אסד בעניין זה:

"בנושא הפלסטיני, אתעכב על נקודה אחת והיא נושא הפליטים, וזאת משום שמזה שנים התנהלו דיונים שונים בתקשורת ובפגישות פרטיות בין מנהיגים אנו שאלנו את עצמנו שאלה: האם ניתן ליישם את ההחלטה הזו [של האו"ם בעניין שיבת הפליטים]. היו שהציעו לוותר עליה. לפני הפסגה הערבית [מרץ 2002] היה דיון נרחב בסוגיה של הורדת הסעיף הזה מהיוזמה הערבית. החלטת הפסגה הערבית הייתה כמובן נחרצת בהשאירה את הסעיף הזה. ואולם, עצם הדיון הינו טעות בשל סיבה פשוטה, שכן הזכות [בעניין שיבת הפליטים] אינה נתונה לנו כממשלות, כלומר – אין לנו זכות לדון בה בפסגה ערבית או בפגישה של שרי החוץ הערביים. זו זכות של הפליט. אני שמעתי ממספר אחים פלסטינים דברים ענייניים, הגיוניים ומשפטיים, לפיהם היא [זכות השיבה] אינה אפילו זכות של הפלסטיני שאינו פליט. זו זכות של הפליטים. ואפילו עתה, אנו יודעים שהפליטים לא יוותרו על זכות זו, וכל עוד הם לא ויתרו, לא יהיה כוח בעולם המסוגל לבטל זכות זו, ועלינו להגן עליה בכוח כל עוד הפליט רוצה לדבוק בזכות זו."[60]

ניתוח והערכה

זכות השיבה נחשבת טאבו בעם הפלסטיני, ואין עליה עוררין. נציגי העם הפלסטיני, כולל אש"ף והרשות הפלסטינית, משתיתים את עמדתם בשאלת יישובו של הסכסוך על "צדק" ולא על "פשרה". משמעות "הצדק", בראייה הפלסטינית, הינה מימוש זכויות הפליטים הפלסטינים בהתאם לכל החלטות המוסדות הבינלאומיים, ובראשן החלטה 194 של האו"ם, המקדשת בראייתם את זכות הפליטים לשיבה ולפיצויים.

הנוסחה "פתרון צודק ומוסכם בהתאם להחלטה 194", אינו מבטא נכונות משתמעת לפשרה פלסטינית אפשרית בנוגע לזכות השיבה. "מוסכם", משמעו שיש לכפות על ישראל להסכים ליישם את התביעות הפלסטיניות ל"צדק". אש"ף והרשות הפלסטינית ממשיכים לטפח בחברה הפלסטינית את האידיאה של שיבת הפליטים, מונעים כל אפשרות ליישוב מחדש של הפליטים מחוץ למחנות ומשמרים את תפקידה של אונר"א כביטוי סמלי ומעשי לתביעת השיבה.

התפיסה הפלסטינית, המקבלת תמיכה מארגוני זכויות אדם פלסטיניים וישראליים, רואה את זכות השיבה כזכות "פרטית" של כל פליט ופליט, ומשמעות הדברים – לנציגי העם הפלסטיני (וגם לא לאו"ם) כלל אין סמכות לוותר על זכות זו בשם הפליטים.

מנהיג פלסטיני שיהין לקרוא תיגר על הקונצנזוס לוותר על זכות השיבה במו"מ עם ישראל עשוי להיות במקרה הטוב מוחרם ומסולק מהבמה או במקרה הגרוע יותר יוצא להורג.

אי יישומה של זכות השיבה יותיר על פי הקונצנזוס הפלסטיני את שערי הסכסוך פתוחים עם ישראל, ובכך קיים במשתמע צידוק להמשך המאבק המזוין נגד ישראל אף לאחר הקמתה של מדינה פלסטינית.

המדינה הפלסטינית העתידית, אליה חותרים יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, וראש ממשלתו סלאם פיאד, מוכנה לתת מענה לקליטת פלסטינים, כולל פליטים, בתחומה, ואולם בסייג שהדבר לא ייחשב בשום פנים ואופן כויתור על זכות השיבה.

עם קבלת היישות הפלסטינית שליטה במעברי הגבול הבינלאומיים, בין אם תוכר כמדינה בעלת ריבונות מלאה ובין אם לאו, ייפתחו השערים בפני מעבר של פלסטינים, ובהם המוגדרים כפליטים, לשטחים בשליטה פלסטינית. היישות הפלסטינית לא תוכל למנוע כניסה/ שיבה של פלסטינים לתחומה, מעשה אשר נחשב לבגידה לאומית ועומד בניגוד לחוק היסוד הפלסטיני ולקונצנזוס הפלסטיני.

כל המדינות הערביות, בהן שוהים הפלסטינים המוגדרים כפליטים, תומכות ללא עוררין בזכות השיבה. סוריה ולבנון נוקטות מסורתית מדיניות המבהירה חד משמעית, כי מחנות הפליטים בשטחן הינם ארעיים בלבד וכי הפליטים חייבים לחזור לפלסטין כאשר יבשילו התנאים לכך. סביר להניח, כי לשתי המדינות יהיה אינטרס לעודד מעבר אוכלוסין לשטחי "פלסטין" הן מסיבות דמוגרפיות פנימיות והן כדי להשפיע באמצעות המהלך על יצירת מהפך דמוגרפי בשטחי "פלסטין ההיסטורית", להשפיע על השלטון ב"פלסטין" (ובוודאי אם יהיה עדיין בשליטת פתח) ולעשות שימוש בפלסטינים במסגרת המשך המאבק נגד ישראל. המשטר הירדני התנתק אומנם מהגדה המערבית ב-1988 והעניק דרכונים ירדניים לכל הפליטים, אך הודיע כי לאחר הקמת המדינה הפלסטינית יצטרכו הפליטים להכריע אם הם בוחרים להיות אזרחים ירדנים או לחזור לפלסטין. גירוש המוני של אוכלוסיה פלסטינית התרחש מספר פעמים בשלושת העשורים האחרונים. כווית גירשה 400 אלף פלסטינים לאחר מלחמת המפרץ הראשונה בשל תמיכת אש"ף בעיראק, לוב הורתה על גירוש 30 אלף פלסטינים (ומאוחר יותר הסכימה לקבלם) לאחר הקמת הרשות הפלסטינית ועיראק גירשה עשרות אלפי פלסטינים לאחר הפלת משטרו של סדאם חוסיין ב-2003.

בעיית הפליטים, שהייתה לבה מבעבעת במשך עשרות בשנים, עשויה להתפרץ לאחר נסיגה ישראלית לקווי 67' והקמת המדינה הפלסטינית, ולבוא לידי ביטוי במישורים הבאים: הסתננות של פלסטינים לשטח ישראל, תביעות משפטיות של פליטים בישראל ובבית הדין הבינלאומי בהאג לשם מתן זכות שיבה, החזרת רכוש ופיצויים, מיקוד המאבק המזוין הפלסטיני בזכות השיבה (אינתיפאדת פליטים), הסלמת המאבק בזירה הבינלאומית לכפייה על ישראל להסכים לזכות השיבה (קמפיין החרם והאפרטהייד). התופעה רחבת ההיקף של הפלסטינים השוהים הבלתי חוקיים בישראל וההסתננות של עשרות אלפים ממדינות אפריקה מגבול מצרים לשטח ישראל ממחישות את האיום הנשקף לישראל וכן את האתגר הצפוי לה בזירה הבינלאומית והמשפטית לאור עמדתם של ארגוני זכויות האדם בהקשר זה. ישראל תתקשה למנוע הסתננות דרך הגבול הארוך עם הגדה המערבית ונוסף על כך, המצוקה הכלכלית הצפויה במדינה הפלסטינית נוכח הגעה מסיבית של פליטים עלולה להזמין לחץ בינלאומי על ישראל לקלוט מספר גדול יותר של פלסטינים בתחומה.

בסיכומו של דבר, בעיית הפליטים היא לב ליבו של הסכסוך הישראלי – פלסטיני והיא נתפסת בראייה הפלסטינית כקלף מנצח, באמצעותו יוכלו הפלסטינים להתיש את כוחה של מדינת ישראל גם לאחר הקמת מדינת פלסטין, לגבור עליה באמצעות הדמוגרפיה ולהופכה למעשה בטווח הארוך לחלק שיטמע במדינת פלסטין מהים עד הנהר. ישראל זקוקה לתמיכה בינלאומית איתנה במו"מ על הסדר הקבע על מנת להגיע להסדר על בסיס גבולות בני הגנה ולמצוא פתרון קבע לבעיית הפליטים המבוסס בעיקרו על התאזרחות הפליטים במדינות המארחות או קליטתם במדינת פלסטין.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה

 


[1] http://www.theglobeandmail.com/news/world/africa-mideast/mideast-leaders-getting-down-to-business-on-key-issues-clinton-says/article1708093/

[2] http://www.nad-plo.org/inner.php?view=nego_permanent_refugees_hrefugeep&title=The_Right_of_Return_of_Palestinian_Refugees_

[3] http://www.nad-plo.org/inner.php?view=nego_permanent_refugees_hrefugeep&title=The_Right_of_Return_of_Palestinian_Refugees_

[4] http://unispal.un.org/UNISPAL.NSF/0/025974039ACFB171852560DE00548BBE  http://www.metzilah.org.il/webfiles/fck/File/plitimshiva/plitim%20FINAL.pdf

[5] http://palpress.ps/arabic/index.php?maa=ReadStory&ChannelID=53518

[6] http://web.alquds.com/docs/pdf-docs/2009/11/11/page4.pdf

[7] http://web.alquds.com/docs/pdf-docs/2009/11/11/page4.pdf

[8] http://arabic.wafa.ps/arabic/index.php?action=detail&id=89257

[9] http://www.malaf.info/?page=show_details&Id=21021&table=pa_documents&CatId=106

[10] http://pulpit.alwatanvoice.com/content/print/180417.html

[11] http://www.alsbah.net/mynews/modules.php?name=News&file=print&sid=22084

[12] http://www.alhayat-j.com/pdf/2009/5/15/page3.pdf

[13] http://www.alhayat-j.com/pdf/2008/5/16/page3.pdf

[14] http://www.alwatanvoice.com/arabic/news/2006/12/16/67173.html

[15] http://www.palvoice.com/forums/showthread.php?t=73026

[16] http://international.daralhayat.com/internationalarticle/184962

[17] http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/882483.html

[18] http://www.palestinecabinet.gov.ps/site/461/default.aspx?tabID=461&ItemID=17580&mid=3101&wversion=Production

[19] http://www.palestinecabinet.gov.ps/site/461/default.aspx?tabID=461&ItemID=17610&mid=3101&wversion=Production

[20] http://www.alarabiya.net/programs/2008/02/08/45345.html

[21] http://www.palestinecabinet.gov.ps/site/443/default.aspx

[22] http://www.palestinecabinet.gov.ps/UploadFiles/Reports/GOV_2Year_1Q.pdf

[23] http://go.ynet.co.il/pic/news/25.08.09/government.doc

[24] http://www.palestinecabinet.gov.ps/site/461/default.aspx?tabID=461&ItemID=17609&mid=3101&wversion=Production

[25] http://www.alquds.com/node/270290

[26] http://www.aawsat.com/details.asp?section=4&article=519275&issueno=11126

[27] http://www.palestinecabinet.gov.ps/site/461/default.aspx?tabID=461&ItemID=17587&mid=3101&wversion=Production

[28] Al-Ray (Gaza), Vol. 33 July – August 2000.

[29] http://www.islamonline.net/servlet/Satellite?c=ArticleA_C&pagename=Zone-Arabic-News/NWALayout&cid=1248187789828

[30] http://www.alhayat-j.com/pdf/2009/5/15/page3.pdf

[31] http://www.alhayat-j.com/pdf/2010/5/16/page6.pdf

[32] http://www.group194.net/index.php?mode=article&id=18233.%DE%D6%ED%C9%20%C7%E1%E1%C7%CC%C6%ED%DC%E4%20%C7%E1%DD%E1%D3%D8%ED%E4%ED%ED%E4%20%E6%E3%DD%C7%E6%D6%C7%CA%20%C7%E1%D3%E1%C7%E3

[33] http://www.islamonline.net/servlet/Satellite?c=ArticleA_C&pagename=Zone-Arabic-News/NWALayout&cid=1248187789828

[34] http://go.ynet.co.il/pic/news/25.08.09/government.doc

[35] http://www.mofa-gov.ps/ar/index.php?p=foreign_policy1#1

[36] http://www.mofa-gov.ps/ar/cp/plugins/spaw/uploads/files/etfaq_watne.pdf

[37] http://www.badil.org/it/press-releases/111-press-releases-2008/1510-a-22-2008

[38] http://international.daralhayat.com/internationalarticle/185644

[39] http://www.youtube.com/watch?v=MH4Xl9RVX8c

[40] http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/160/116.html?hp=54&loc=2&tmp=5304

[41] http://www.sahafi.jo/art_print.php?id=2164e446d790eb2f6bce717168d151afdb4f0bd4

[42] http://www.alzaytouna.net/arabic/?c=129&a=109459

[43] http://www.alhayat-j.com/pdf/2009/8/14/page3.pdf

[44] http://daralhayat.com/archivearticle/182300

[45] http://daralhayat.com/internationalarticle/59293

[46] http://www.israj.net/vb/t3767/

[47] http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1160643.html

[48] http://www.mop-gov.ps/web_files/issues_file/261009%20PRDP%20Guidelines1.pdf

[49] http://www.alquds.com/node/270290

[50] http://www.alquds.com/node/270290

[51] http://www.unrwa.org/etemplate.php?id=85

[52] http://www.lacs.ps/documentsShow.aspx?ATT_ID=892

[53] http://www.alquds.com/node/270290

[54] http://www.plands.org/arabic/books/book-01.pdf

[55] http://badil.org/en/al-majdal/item/1131-badil-interviewwith-yael-stein

[56] http://www.nad-plo.org/news-updates/heb.pdf http://www.arableagueonline.org/las/arabic/details_ar.jsp?art_id=1777&level_id=202

[57] Muasher Marwan, "The Arab Center", (Yale University Press, London), pp.119-121.

[58] http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1011137

[59] http://jamahir.alwehda.gov.sy/__archives.asp?FileName=38093700920100224003923 http://www.cflit.net/news/ar/?p=508 http://www.cflit.net/news/ar/?p=1214 http://www.cflit.net/news/ar/?p=1816

[60] http://www.cflit.net/speeches/23.html