מדינות אגן הנילוס חתמו על הסכם חדש לחלוקת המים
ארבע מדינות ארגון אגן הנילוס – אתיופיה, אוגנדה, רואנדה וטנזניה, מימשו את איומיהם וביום ו' (14/5) חתמו על הסכם מסגרת חדש לחלוקת מי הנילוס (ראה "המשבר לאורך הנילוס") למרות התנגדותן של מצרים וסודאן, הנהנות העיקריות עד עכשיו מן המים הרבים הזורמים בנהר, שהוא מן הארוכים בעולם. קניה הצטרפה לחותמים שלושה ימים לאחר מכן ומצרים, הנאבקת בכל עוזה נגד שינוי ההסכמים ההיסטורים לחלוקת מי הנילוס, מצאה את עצמה מול חזית אפריקאית שלא ציפתה לה או התקשתה לחזות את התגבשותה. בורונדי וקונגו, חברות הארגון, גם הן עדיין לא חתמו – יתכן מאחר שהן עוד מהססות, כי אינן רוצות להתעמת עם מצרים. מכל מקום, ההסכם החדש פתוח לחתימה במשך שנה והן יוכלו עד אז להחליט על עמדתן הסופית.
אריתריאה, שהיא חברה נילווית של ארגון מדינות אגן הנילוס, אינה מחוייבת וגם אינה מעוניינת לחתום. נשיאה איזאיאס ביקר לפני כמה ימים בקהיר והביע תמיכה במצרים, כנראה על רקע העויינות הקשה הקיימת בין מדינתו לאתיופיה.
מצרים נערכת לעימות משפטי ודיפלומטי
להסכם החדש שעליו חתמו מדינות אפריקה, קדם מו"מ של עשר שנים עם מצרים, מבלי שהצדדים הגיעו לכלל נוסח מוסכם. בישיבה האחרונה שנערכה בשרם אלשייח' בחודש שעבר, הודיעה מצרים סופית כי טיוטת ההסכם אינה מקובלת עליה. האפריקאים לא היססו והגיבו כי יחתמו על ההסכם בלעדיה. ההסכם מבטל את הסכמי 1929 ו-1959, שהעניקו עדיפות למדינות הנמצאות במורד הנילוס, מצרים וסודאן, מול המדינות במעלה הנהר, המכונות מדינות מקורות הנילוס. הללו נשארו עם 13% מכמות המים, בעוד מצרים וסודאן זכו ב-87%, מצרים ב-5.55 מיליארד מטרים מעוקבים וסודאן ב-18.5 מיליארד מתוך 85 מיליארד המטרים המעוקבים המגיעים מדי שנה לסכר אסואן. ההסכם החדש אינו קובע מכסות חדשות, אלא מתיר לכל מדינה לצרוך את כמות המים הדרושה לה בתנאי שלא תהיה פגיעה במדינות האחרות. כן אמורה לקום נציבות מיוחדת שתפקח ותעקוב אחרי תוכניות לניצול המים של כל המדינות, כאשר ההחלטות יתקבלו ברוב ולא פה אחד. מצרים סבורה כי תנאים אלה מהווים פגיעה בזכויותיה ההיסטוריות על מי נילוס והפרה של ההסכמים הבינלאומים הקודמים.
בתגובה פירסם משרד החוץ המצרי הודעה, שעיקרה כי מצרים לא תחתום על שום הסכם שעלול לפגוע במכסה המוקצבת לה. השר מצרי למקורות המים, מחמד נסר אלדין עלאם, אמר כי ארצו תפעל בכל האמצעים הדיפלומטים כדי להגן על זכויותיה, אך גם קרא למו"מ ושת"פ לפתרון הבעייה. הוא הדגיש כימצרים עוקבת אחרי התוכניות של מדינות אגן הנילוס לייצור חשמל ולהשקייה כדי להבטיח שאינן גורעות ממכסתה ולא תהסס לפעול בדרכים משפטיות ודיפלומטיות במקרה של פגיעה בה.
יומיים לאחר מכן ב-16 במאי, חנך נשיא אתיופיה, מלס זינאווי, סכר גדול לאגירת מים וייצור חשמל על אחד מיובלי הנילוס הכחול התורם ליאור כ85% ממימיו. בהתאם למידע שפורסם בתקשורת, הסכר נבנה בדיסקרטיות כחמש מאות ק"מ צפונית מערבית לאדיס אבבה. הוא יספק אנרגיה לכור חשמל שייצר 460 מגהווט. הוא רק אחד מעשרות סכרים שמתכננת אתיופיה מזה שנים רבות במטרה להפיק בין 5000- 8000 מגהווט הדרושים לפיתוח כלכלתה. מקורות מצריים הגיבו בחריפות ואמרו כי זו התגרות במצרים ונסיון לגרור אותה לעימות דיפלומטי גלוי כדי להשיג תמיכה לעמדתן של מדינות מעלה הנהר בניגוד ללגיטימיות הבינלאומית המבוססת על הסכמי 1929 ו-1959.
מצרים, שהנילוס מהווה 90-95% ממקורות המים שלה, רואה בהסכם החדש וחנוכת הסכר האתיופי שהוקם ללא ידיעתה פגיעה בביטחונה הלאומי ופתחה במתקפת נגד. בקהיר הוקם מעין חדר מלחמה המורכב מנציגי הנשיאות, שרותי המודיעין, משרד החוץ והמשרד למקורות המים. סוכם על פעולה דיפלומטית נמרצת להעמקת הקשרים עם מדינות אפריקה, שבמהלכה ישוגרו שליחים לכל מדינות האזור כדי לשכנעם לחזור לשולחן המו"מ. בנוסף, מצרים תעשה מאמץ לגייס את מדינות המערב לתמיכה בעמדותיה. נשיא קניה אודינגה אמור להגיע לביקור במצרים בסוף שבוע זה. גם נשיאי קונגו ובורונדי אמורים לבוא למצרים בשבועות הבאים.
מצרים טוענת כי הסכמי 1929 ו-1959, שהקנו לה ולסודאן את העדיפות בניצול מי הנילוס, הם המסגרת הבינלאומית היחידה המוכרת ואין לפגוע בה. מדינות מעלה הנהר טוענות כי ההסכמים נחתמו בתקופת הקולוניאליזם, כאשר בריטניה שלטה באזור ויצגה את מרבית המדינות החתומות. בנוסף מזכירות מדינות אלה, כי מאז חתימת ההסכמים גדלה אוכלוסייתן באופן מרשים, מה שמחייב פיתוח נרחב של התעשייה והחקלאות הצורכות אנרגיה ומים, ולא יתכן כי יאסר עליהן השימוש בנהר וביובליו העוברים בשטחן.
הבעייה מורכבת ביותר, שכן מצרים התעלמה במשך שנים רבות מצורכי המדינות של מעלה הנהר ואף הפעילה לחצים על המדינות התורמות והארגונים הבינלאומיים על מנת לשכנעם להמנע מלממן תוכניות השקייה ואנרגיה הידראולית במדינות אגן הנילוס.
שת"פ אזורי יכול לשנות את המצב
שת"פ אזורי היה יכול לשנות את המצב. כמות הגשמים היורדים מדי שנה במדינות הנילוס הוא כ-1600 מיליארד מטרים מעוקבים, בעוד רק 85 מיליארד מטרים מעוקבים – 5% בלבד מגיעים לנילוס. שת"פ בין מדינות הנילוס לבניית תעלות להזרמת מי גשמים לנהר וניקוי שיטתי של האצות והצמחייה הסבוכה העוצרים את הזרימה ומפנים את המים מחוץ לאפיק היו מעלים באופן משמעותי את כמות המים שהיתה כנראה מספקת לכולם. ניתן גם היה לבנות במדינות מעלה הנהר, הנהנות מכמויות אדירות של גשם, מאגרים של מי גשמים שהיו מקטינים את תלותן במי הנילוס. כל זה לא נעשה. גם בתוך מצרים לא נעשה רבות לחיסכון במים.
מצרים אכן זקוקה למי הנילוס, שכן אין יורדים בה גשמים, אלא כמויות קטנות ולא משמעותיות בצפון המדינה על חופי הים התיכון (כמאה מילימטרים לשנה באזור אלכסנדריה). עכשיו עומדת מצרים לפני שוקת שבורה. אוכלוסייתה המונה כיום כ-80 מיליון הולכת וגדלה והיא תלוייה לחלוטין במי היאור. כבר כיום מורגש מחסור במים בדלתא. כמות המים לנפש במצרים היא 700 מטרים מעוקבים לשנה – מתחת לקו האדום של האו"ם העומד על 1000 מטרים מעוקבים. על רקע נתונים קשים אלה מצרים מתגייסת לפעולה דיפלומטית ואולי משפטית רחבת הקף.
ישראל השעיר לעזאזל
מה שמדאיג הוא שהכישלון המצרי החמור לתכנן את עתידה בנושא כה חיוני והצורך להטיל את האשמה על אחרים הביא למתקפה קשה על ישראל הנמשכת ללא הרף. התקשורת מלאה בכתבות על צביעותה של ישראל "המסיתה את ארצות אפריקה נגד מצרים". ישראל מואשמת כי יזמה הקמת תוכניות חקלאיות הצורכות מים רבים במדינות אגם הנילוס – כדי לפגוע במכסת המים של מצרים! במצרים טוענים כי הסכר באתיופיה מומן על ידי איטליה על בסיס טכנולוגיה אמריקאית – ישראלית. (אתיופיה טוענת כי בנתה אותו לבד ללא סיוע). חבר פרלמנט מטעם מפלגת ה"וופד" האופוזיציונית קרא לנתק את היחסים עם ישראל. חבר פרלמנט של האחים המוסלמים אמר כי "ניתוק היחסים עם ישראל היא דרישתו של העם, עכשיו, לאחר שנחשפו ממדי המזימות של ישראל באפריקה".
ממשלת מצרים יודעת היטב שהאשמות אלה הן חסרות יסוד. היא גם יודעת כי הסיוע החקלאי הישראלי למצרים שהתחיל בשנות השמונים המוקדמות תרם רבות לחסכון במי השקייה בתחום גידול הירקות והפרות באדמות המדבר, שאותן המליצה ישראל לפתח. אבל אין מי שיזכיר זאת.
אחד היומונים הערביים כתב השבוע כי מצרים עומדת עכשיו בפני הבעייה החשובה ביותר מאז מהפיכת הקצינים החופשיים ביולי 1952.יהיה עליה לשכנע את העולם בצידקת עמדותיה מול ארצות אפריקה וגם להגיע עימן להבנה ולשת"פ בתיקווה שלא איחרה את המועד. בינתיים, במצב הנפיץ בלאו הכי במצרים כיום, משמשת ישראל השעיר לעזאזל.
