ארגון זכויות האדם הפלסטיני, המרכז הפלסטיני לזכויות האדם (PCHR), מדווח בסיכום השבועי שפרסם (23-29 בדצמבר 2009) על אירוע בו נהרגו שלושה פלסטינים מאש צה"ל. להלן תרגום הקטע הרלבנטי:
"שבת, 26 בדצמבר 2009 – בשעה 00:30 לערך, כוחות ישראלים, המוצבים בעמדות תצפית לכיוון הגבול בין רצועת עזה לבין ישראל מצפון לעיר בית חאנון בצפון רצועת עזה, פתחו באש לעבר מספר פלסטינים שהתקרבו לגבול. האש הישראלית נמשכה כעשרים דקות ולאחר מכן כלי טיס ישראלי שיגר טיל לעבר הפלסטינים. כתוצאה מכך, שלושה פלסטינים נהרגו, ובהם: בשיר סולימאן אבו דוחייל (20), מחמוד ג'ומעה איבראהים אל-שראתחה (19), האני סאלם איבראהים אבו רזאל (20).
כל הקורבנות הינם מכפר אל-נסר (הכפר הבדווי) מצפון לבית לאהיה. הם לא היו חמושים וככל הנראה ניסו להסתנן לישראל כדי לחפש עבודה. פלסטיני רביעי ניצל מההתקפה. כוחות הכיבוש הישראלי לא התירו לצוותים רפואיים להיכנס לאזור לפנות את הגופות עד השעה 15:00 לערך. בסופו של דבר הצוותים הרפואיים הורשו להיכנס לאזור ופינו את הגופות בשעה 16:15 לערך". [1]
ארגון זכויות האדם הפלסטיני PCHR מאשים אפוא את צה"ל בהריגת שלושה אזרחים פלסטינים תמימים. על מנת להעצים את "הפשע" הישראל, מוסיף הארגון פרטים המשרתים את סיפור התעמולה הפלסטינית בדבר המצוקה הכלכלית ברצועת עזה, אשר לטענתו היא ככל הנראה הסיבה שהניעה את קבוצת הצעירים הפלסטינים לנסות לחצות את הגבול כדי למצוא עבודה בישראל. סיפורים מסוג זה על צעירים שנהרגו במהלך ניסיון לחצות את הגבול בניסיון למצוא עבודה בישראל ניתן למצוא למכביר בדו"חות ארגוני זכויות האדם הפלסטינים וכן בדו"חות ההרוגים הפלסטינים שמפרסם ארגון בצלם.
המקרה הנוכחי מאפשר ללמוד מספר תובנות מעניינות על דרך הפעולה של ארגוני הטרור, התעמולה הפלסטינית (לעיתים בסיוע של ארגוני זכויות אדם ישראליים) ואזלת היד הישראלית בתחום ההסברה. בהקשר זה ראוי לציין, כי אף לא ארגון טרור פלסטיני אחד נטל אחריות על האירוע. האומנם אי ההודעה הרשמית של ארגוני הטרור מעידה שמדובר באזרחים פלסטינים? לא בהכרח. הודעת דובר צה"ל מ- 29 בדצמבר 2009 שופכת אור על האירוע, ובה נכתב בין היתר:
"שלושה מטעני חבלה פוצצו אתמול (ב') [28 בדצמבר 2009] בשעות הבוקר, בצפון רצועת עזה על-ידי כוחות הנדסה. כזכור, בליל שישי, 25 בדצמבר 2009, זיהה כוח צה"ל ארבעה מחבלים מתקרבים בזחילה מבצעית לעבר גדר המערכת בצפון רצועת עזה, ככל הנראה במטרה לבצע פיגוע בשטח מדינת ישראל. הכוח ביצע לעברם ירי באמצעות המערכת "רואה יורה", בסיוע כלי טיס של חיל האוויר וכוחות מחטיבת גולני. מן הירי נהרגו שלושה מחבלים ומחבל נוסף נפצע. האירוע הסתיים ללא נפגעים לכוחותינו ולא נגרם נזק. בסריקות שנערכו בשטח לאחר התקרית, אותרו סולם חבלים ושלושת המטענים המדוברים, ביניהם מטען רב עוצמה".[2]
סיפור המעשה, כפי שמתברר מגרסת צה"ל, שונה בתכלית מהמתואר בדו"ח שפרסם ארגון זכויות האדם הפלסטיני PCHR. ארבעת הצעירים הפלסטינים, אשר שלושה מהם נהרגו מאש צה"ל, לא ניסו לחפש עבודה בישראל בשל מצוקה כלכלית, אלא נשלחו על ידי ארגון טרור פלסטיני או כוחות הביטחון של ממשלת חמאס במשימה מבצעית להטמין מטעני חבלה רבי עוצמה בגבול עם ישראל. סיבת הטמנת מטעני החבלה עשויה להיות קשורה לפיגוע בכלי רכב ישראליים הנוסעים בציר הסמוך לגבול או לשם הכנת הקרקע לפיגוע אחר, שמטרתו לתעל את כוחות צה"ל לשטח הזרוע מטעני חבלה סמוך לגבול. שיטת הפעולה של ארגוני הטרור, העושים שימוש בצעירים פלסטינים כסייענים לביצוע פיגועי טרור מבלי לזהותם כפעילים בארגונים השונים, מוכרת מהעבר והיא מחייבת להתייחס בזהירות רבה לטענות פלסטיניות על הרג אזרחים פלסטינים בידי צה"ל.
מחדל ההסברה הישראלית נמשך כבשגרה
ארגון PCHR גורם נזק חמור למדינת ישראל בזירה הבינלאומית. הנתונים שהוא מפרסם מתקבלים כמהימנים על ידי סוכנויות האו"ם, שעושות בו שימוש כדי לנגח את ישראל, והיה לו חלק חשוב בהזנת ועדת גולדסטון בנתונים על מבצע עופרת יצוקה ובהשפעה על מסקנות הדו"ח. בנוסף, מנהל ארגון PCHR בשנים האחרונות מערכה משפטית בזירה הבינלאומית נגד בכירי הדרג המדיני והצבאי בישראל והוא היה היוזם של הגשת התביעות המשפטיות נגד קציני צה"ל בבריטניה, ספרד, שוויץ, אוסטרליה ומדינות נוספות.
מערך ההסברה הישראלי נמנע עד כה מלערער על הנתונים שמפרסם ארגון PCHR או לאסור מערכת מידע נגדו על מנת לעמתו עם העובדות שבידי צה"ל ומערכת הביטחון ובכך לפגוע במהימנותו אם יוסיף לפרסם עלילות שווא. בפרשת ארבעת הצעירים הפלסטינים קיימים כל המרכיבים לפעולה הסברתית ולפי התיאור בהודעת דובר צה"ל ניתן להסיק כי בידי הכוחות עדויות מצולמות ממערכות האיסוף והנשק על האירוע.
מדוע אפוא ישראל אינה מנצלת את ההזדמנות שנקרתה בפניה כדי לתקוף את אחד הארגונים האחראי לנזק מדיני ותדמיתי כה חמור? התשובה לכך פשוטה ומצערת. אין מערך הסברה ישראלי ואין אסטרטגית הסברה. מממשלה לממשלה נמשך מחדל ההסברה והוא מוסיף לכרסם באינטרסים החיוניים של מדינת ישראל.
ראש לשכת העיתונות הממשלתית, דניאל (דני) סימן, העלה לא מכבר תפיסה חדשה הקוראת תיגר על עצם העיסוק בהסברה. בכינוס למשפט ולתקשורת, שקיים (17.12.09) המרכז האוניברסיטאי באריאל, אמר סימן כי "לא צריך לעסוק בהסברה, אלא פשוט להציג את עמדותינו בין אם יקבלו ובין אם לאו. לא ייתכן שכדי למצוא חן בעיני העולם, ואני אומר זאת כתושב אשקלון, אזרחים יוזנחו שמונה שנים… צריך לעשות מה שנכון לחיזוק המדינה ולחיזוק העם, והשאר כבר יסתדר… גם אם לא נצליח לעשות מיתוג מחדש לישראל, צריך לזכור שיהודים אינם חביבי העולם, ושאנחנו פה כי לא קיבלו אותנו שם". [3]
גישתו של סימן מבטאת ייאוש ותסכול. מולה יש להציב תפיסה הדוגלת במלחמת מידע מתקדמת, המתבססת על תיעוד, מאגרי מידע וניהול מערכה שיטתית במאבק ההסברתי, שהפך למאבק על הלגיטימציה של מדינת ישראל. המשך חוסר האונים בתחום ההסברה לא רק שיגרום לנזקים מדיניים כבדים, אלא אף יוסיף לערער את יסודות התמיכה של הקהילות היהודיות בחו"ל במדינת ישראל. זו שעת חירום לאומית מבחינתה של ישראל ונדרשת מנהיגות אמיתית שתוכל להוביל לשינוי הנדרש בתחום ההסברה.
מאמר נוסף בנושא – אתר האינטרנט של המתפ"ש משקף את מצבה העגום של ההסברה הישראלית
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
[1] http://pchrgaza.org/files/W_report/English/2008/30-12-2009.htm
[2] http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/today/09/12/2904.htm
[3] http://www.news1.co.il/Archive/001-D-223785-00.html?tag=04-02-21
