עבור לתוכן העמוד
Menu

מיטשל כמשל לציפיות האמריקניות מהתהליך המדיני

  בשבוע שעבר עסקו פרשנים ישראליים בראיון שהעניק הסנטור ג'ורג' מיטשל, השליח האמריקני המיוחד למזרח התיכון, לרשת PBS  האמריקנית. בראיון, כך טענו רבים, איים מיטשל להפעיל לחץ על ישראל באמצעות קיצוץ בערבויות. האמת היא שמיטשל לא יזם את הנושא ובסך הכל השיב לשאלת המראיין צ'רלי רוז, שנגעה ללחצים שהפעיל ממשלו של בוש האב. הדיונים סביב […]


 

בשבוע שעבר עסקו פרשנים ישראליים בראיון שהעניק הסנטור ג'ורג' מיטשל, השליח האמריקני המיוחד למזרח התיכון, לרשת PBS  האמריקנית. בראיון, כך טענו רבים, איים מיטשל להפעיל לחץ על ישראל באמצעות קיצוץ בערבויות. האמת היא שמיטשל לא יזם את הנושא ובסך הכל השיב לשאלת המראיין צ'רלי רוז, שנגעה ללחצים שהפעיל ממשלו של בוש האב.

הדיונים סביב הפרשנות לדברי מיטשל גרמה לכך שרבים לא שמו לב לנקודה חשובה הרבה יותר, שעלתה בראיון בן 50 הדקות: שמרגע שהפלסטינים והישראלים יישבו למשא ומתן, הם יכולים להגיע להסכם בתוך שנתיים ואפילו פחות. דומה שמיטשל התעלם מהעובדה ששישה ראשי ממשלות עמלו על השגת הסכם קבע במהלך שבע-עשרה שנים של משא ומתן. מה גרם למיטשל לחשוב שמו"מ כזה יצליח דווקא כעת? ייתכן שהוא הציב את ה"דד-ליין" בן השנתיים על מנת לפתות את אבו מאזן לחזור לשולחן המשא ומתן, משום שאין ביכולת האמריקנים לכפות על ישראל את כל התנאים המוקדמים שאבו מאזן מציב: הקפאת הבנייה בירושלים, הבטחה למדינה בקווי 1967 או שטח זהה, ושראש הממשלה נתניהו ימשיך את השיחות במקום בו נפסקו בזמן כהונת קודמו אהוד אולמרט.

לוח הזמנים הדוחק של מיטשל משקף תפיסה שהייתה נפוצה במכוני מחקר רבים סביב גבעת הקפיטול בוושינגטון בשמונה השנים האחרונות, לפיה: "כולנו יודעים כיצד ייראה ההסכם הסופי". המומחים, יוצאי ממשל קלינטון או אלו שגויסו לממשל אובמה, חשו שהפרטים של הסכם שלום ישראלי-פלסטיני כבר נדונו בקמפ-דיוויד ובטאבה וכל מה שנותר הוא לסגור כמה קצוות.

מה שתרמה להשקפת העולם הזו הייתה הבנה שגויה של המשאים ומתנים בעבר. לדוגמא, כאשר שיחות טאבה הסתיימו, אמר שר החוץ דאז שלמה בן-עמי לכתב קול ישראל, שמעולם לא היו הצדדים קרובים כל כך להסכם. כאשר הכתב ביקש תגובה מהצד הפלסטיני להערכה זו, ענה לו מוחמד דחלאן בצורה ישירה:"חארטה בארטה". למרות זאת, המיתוס היכה גלים, בעיקר באירופה ובקרב חלק מהפרשנים בארה"ב, שההסכם בין ישראל והפלסטינים היה בעיקרו עובדה מוגמרת. בוושינגטון היתה נטייה לאמץ את הגרסה הישראלית לאירועים ולהתעלם ממה שאמרו הפלסטינים.

גם ההערכות של אבו מאזן בנוגע לשיחותיו עם אהוד אולמרט היו פסימיות וברוח הדברים של דחלאן מ-2001. בראיון שהעניק לעקיבא אלדר בעיתון הארץ מ-12 ספטמבר 2008 אמר אבו מאזן: "יש הצעות שונות באשר לגבולות ולסוגיית הפליטים, אולם הן נותרו בגדר הצעות בלבד וכל ששת הנושאים המרכזיים של הסדר הקבע נותרו פתוחים. אני לא יכול לומר שסוכם אפילו על סוגיה אחת. הפער בין הצדדים גדול מאוד".

כזכור, לאור הנתונים הללו קבע חוסיין אגא, מי שהיה מעורב במו"מ מהצד הפלסטיני שנים רבות, ביחד עם רוב מאלי מממשל קלינטון במאמר מה-3 לדצמבר, כי הסכם על סיום הסכסוך בשלב זה בלתי ניתן להשגה.

גם דעת הקהל האמריקנית מתייחסת בספקנות רבה לשיחות השלום, וסקר שפרסמה חברת הסקרים האמריקנית 'רסמוסן' ב-4 ביוני, 2009, גילה ש-74% מהמצביעים האמריקנים סבורים שהסיכוי שהפלסטינים והישראלים יגיעו להסכם שלום בעשר השנים הקרובות הוא קלוש.

הבנה נכונה של שיחות העבר היא חיונית ביותר. אחרת, נציגים ישראלים ופלסטינים ייפגשו שוב בניסיון לרבע את המעגל: השאיפות הטרטוריאליות של הפלסטינים, שאינן עולות בקנה אחד עם יכולת הוויתור של ישראל, המתחשבת בצרכי הביטחון שלה ובזכויותיה על ירושלים. רק גישה דיפלומטית חדשה, שאינה מתבססת על ציפיות מופרזות אלא על תהליכים ארוכי טווח, יכולה לשחרר את ישראל מהיסטוריה ארוכה של משאים ומתנים שהובילו למבוי סתום.