בשבוע שעבר, במהלך נאום בכנס השגרירים, הסביר בנימין נתניהו את עמדתו ביחס לסידורי ביטחון האפקטיביים שיש ליצור במקרה של הסדר שלום עם הפלסטינים. הוא הדגיש את הנקודה, לפיה על מנת לשמור על הפירוז של הגדה המערבית הכרחי שצה"ל ישמור על נוכחות צבאית לאורך נקודות הכניסה ממזרח, וזאת על מנת לסכל חדירות והברחות שעלולות להציף את האזור בנשק ותחמושת. למעשה, נתניהו הזכיר לשגריריו את החשיבות הקריטית של בקעת הירדן לביטחון מדינת ישראל.
בכך המשיך נתניהו מסורת ארוכת שנים של ראשי ממשלה ישראליים שראו בבקעת הירדן את קו ההגנה הקדמי של מדינת ישראל. יצחק רבין, בנאומו האחרון בפני הכנסת ב-5 באוקטובר 1995, חודש לפני הירצחו, תיאר את חזונו ביחס לגבולות העתידיים. הוא הצהיר כי ישראל לא תחזור לקווי ה-4 ביוני 1967 והוסיף "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". אין ספק שרבין לא התכוון להגן על ישראל לאורך התוואי הצר של הנהר עצמו אלא תכנן לנצל את המורדות המזרחיים של גב ההר. בראיון לעיתון הארץ ב-14 באפריל 2005, הסביר אריאל שרון שישראל חייבת לשלוט בבקעת הירדן מרכס ההרים שמעל לכביש אלון.
למרות זאת, דומה שבדיון הציבורי לגבי התהליך המדיני נשכח עתידה של בקעת הירדן. לדבר זה יש שלוש סיבות: הראשונה, בעבר כאשר אסטרטגים צבאיים דיברו על חשיבותה של בקעת הירדן, ישראל עדיין הייתה במצב של מלחמה מול ירדן והחשש היה מפני התפתחותה של חזית מזרחית, שתכלול גם חיל משלוח עיראקי. מכיוון שכעת יש לישראל הסכם שלום עם ירדן ועיראק של סדאם חוסיין נחלשה ב-1991 ונכבשה ב-2003 על ידי האמריקאים והבריטים, היו שטענו שלישראל אין יותר צורך בבקעת הירדן.
שנית, ברגע שראשי ממשלה החלו להציע וויתורים של עד 97 אחוזים משטחי הגדה המערבית, הם הפסיקו לדבר על בקעת הירדן, שלבדה מהווה בין 33 ל-40 אחוזים משטחי הגדה. תפיסה מדינית המכוונת להחזיק בבקעת הירדן עמדה בסתירה לתוכניות שלום, שהתבססו יותר ויותר על ידי סיכוייהם להתקבל בקרב הצד הפלסטיני מאשר על הצרכים החיוניים לביטחון ישראל.
שלישית, בשיח הציבורי בעניין זה, האילוץ המרכזי שנגע לכל נסיגה נרחבת בגדה המערבית היה היישובים הגדולים וגושי ההתיישבות כמו אריאל, גבעת זאב, מעלה אדומים וגוש עציון. לאחר הטרגדיה של ההתנתקות, הגבולות ששורטטו בהסכמי השלום השונים שאפו להכניס מקסימום מתיישבים לתוך מינימום שטח. צרכיה הביטחוניים של ישראל נשכחו או שלחילופין הם התבססו על ההנחה לפיה במקרה שקסאמים ישוגרו מתוך הגדה המערבית, צה"ל יוכל להשתלט מחדש על כל שטחי הגדה המערבית בתוך שעות. הנחה זו התערערה על ידי מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה, שהוכיחו את המורכבות של מבצעים בשטח מאוכלס, במיוחד בתוספת של "דו"חות גולדסטון" למיניהם.
כעת ברור בציבור הישראלי כי הטעות האסטרטגית הקשה ביותר של ההתנתקות הייתה הנטישה של ציר פילדלפי, שאפשרה לחמאס לבנות רשת מנהרות כמעט באין מפריע ולהבריח ארסנל נשק ענק לתוך רצועת עזה. בין שנת 2005, כאשר ישראל עזבה את רצועת עזה, לשנת 2006, גבר ירי הרקטות על ישראל בשיעור של 500 אחוז ואמצעי לחימה חדשים כמו טילי גראד נורו בפעם הראשונה על אשקלון. אין צורך בדמיון מפותח על מנת להבין מה יקרה אם ישראל תעזוב את בקעת הירדן, שאותה ניתן לראות כ"ציר פילדלפי" של הגדה המערבית.
לדוגמה, עד כה לא נאלצה ישראל להתמודד עם טילי כתף מסוג SA-7 אותם ניתן לירות לעבר מטוסים מעל לנתב"ג וזאת משום שקשה להבריח אותם לתוך הגדה המערבית כל עוד צה"ל שולט על בקעת הירדן. ישראל גם איננה מתמודדת עם מתנדבים אסלאמיים, היכולים לתגבר את כוחות החמאס ולהאריך את משך הלחימה כמו אלו שהתנדבו למלחמת הג'יהאד בעיראק, אפגניסטן או סומליה, משום שישראל יכולה למנוע את כניסתם .
בדו"ח השנתי של השב"כ ל-2009, צוין כי בעוד איום הטרור נגד ישראל פחת באופן כללי, הרי שיוצא דופן אחד למגמה החיובית הזו הוא המעורבות הגוברת של קבוצות ג'יהאדבינלאומיות ברצועת עזה. אין ספק שלו הייתה להם האפשרות הם היו עושים זאת גם בגדה המערבית.
ומה עם הירדנים? מדוע על ישראל להישאר בגדה המערבית אם הצבא הירדני מסכל מעבר של חוליות אלקאעידה מעיראק ומסוריה? ברור שנסיגה ישראלית מבקעת הירדן תיתפס בקרב ארגוני הטרור העולמיים כפריצת השערים לגדה המערבית ורמת הברחות האמל"ח והלוחמים יגברו במידה כזו שגם הצבא הירדני יתקשה להתמודד עימה.
דבר זה יפגע גם ביציבותה של ירדן. עדות לכך הייתה התשתית שהניחה אלקאעידה בירדן ב-2006 וההתקפה שלהם נגד המלונות ומוסדות הממשל. יתירה מכך, במידה וירדן תחלוק גבול משותף עם הפלסטינים, הדבר יוביל באופן ישיר להתגברות של אירדנטיזם פלסטיני כנגד הגדה המזרחית. בנוסף אין לאיש מושג כיצד תשליך הן על ירדן והן על ישראל עיראקעתידית הנתונה תחת השפעה איראנית לאחר נסיגת כוחות ארה"ב.
לפני למעלה מ-40 שנה, כאשר יגאל אלון סיכם את תוכניתו ל"גבולות בני הגנה", הוא ציין בפשטות כי אם ישראל מעוניינת שהאזורים שממנה היא נסוגה יישארו מפורזים, עליה להשאיר בידיה את בקעת הירדן. אלון כתב את תוכניתו ב-1967, אך עקרונותיה רלבנטיים יותר מתמיד.
