עבור לתוכן העמוד
Menu

סוריה וטורקיה: צועדות יד ביד באותה הדרך?

תקציר מתוך: Syria and Turkey: Walking Arm in Arm Down the Same Road? באוקטובר 2009, ביטלה טורקיה את השתתפותה של ישראל בתמרון צבאי מסורתי משותף והודיעה שבמקום זאת היא תערוך את האימונים עם סוריה. עבור רבים, החלטתה שלסוריה הגיעה כהפתעה. לא זאת בלבד שטורקיה הייתה המדינה הראשונה בעלת רוב מוסלמי להכיר במדינה היהודית (בשנת 1949), לישראל ולטורקיה […]


תקציר מתוך: 
Syria and Turkey: Walking Arm in Arm Down the Same Road?

באוקטובר 2009, ביטלה טורקיה את השתתפותה של ישראל בתמרון צבאי מסורתי משותף והודיעה שבמקום זאת היא תערוך את האימונים עם סוריה. עבור רבים, החלטתה שלסוריה הגיעה כהפתעה. לא זאת בלבד שטורקיה הייתה המדינה הראשונה בעלת רוב מוסלמי להכיר במדינה היהודית (בשנת 1949), לישראל ולטורקיה היה הסכם משותף לשיתוף פעולה צבאי והגנתי מאז 1996 שחיזק את הקשרים הבטחוניים של המדינות שהחלו עוד בשנות החמישים.

ההתקרבות בין אנקרה ודמשק היא השיא של מדיניות שננקטת על ידי מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) האיסלאמיסטית, מדיניות שנעשית יותר ויותר בעייתית. נראה כי שני גורמים במיוחד הובילו את טורקיה להתרחק מישראל ולהתקרב לסוריה. ראשית, טורקיה לא הייתה זקוקה עוד לסיוע ישראלי בהפעלת לחץ על הממשלה הסורית, כדי שתשנה את מדיניות הענקת המקלט למפלגת הפועלים של כורדיסטאן (PKK) הטרוריסטית. שנית, בשבע השנים האחרונות הפוליטיקה הטורקית, שהייתה פעם חילונית, עברה שינוי איסלאמיסטי מוחלט.

בעבר, הפרדיגמה של מדיניות החוץ הטורקית התמקדה בקידום אינטרסים לאומיים בקרב המערב. לעומת זאת מפלגת הצדק והפיתוח רואה את האינטרסים של טורקיה דרך פריזמה דתית. במקביל השתנתה גם הדינמיקה של בין הצבא הטורקי והנהגתה האזרחית. הצבא הטורקי, שראה עצמו מזה זמן רב כשומר של הדמוקרטיה, איבד את עליונותו ביחס לממשלה. כיום, בידי הצבא הטורקי יש יכולת מועטה להשפיע על מדיניות הממשלה שפועלת לקידום הסולידריות עם משטרים איסלאמיים אנטי-מערביים (דוגמת סוריה, קטאר וסודאן) בעוד היא דוחה משטרים מוסלמים חילוניים פרו-מערביים (דוגמת מצרים, ירדן וטוניסיה).

כאשר מדיניות אנקרה תחת שלטון ה-AKP השתנתה ונראה שטורקיה הפכה למחויבת פחות לאירופה, היא ראתה את כוכבה עולה במזרח התיכון. קרוב לוודאי שהמשטר הסורי של אסד רואה ביחסיו המתפתחים עם טורקיה הזדמנות לשנות את המבנה הקיים של בריתות אזוריות.

מה שמטריד יותר, אולי, הוא הסיכוי שבמהלך הזמן אנקרה תשאף ליישור מדיניות החוץ שלה עם איראן, דבר שיערער את האינטרסים האזוריים של ארה"ב וישראל. התזוזה של אנקרה לעבר דמשק וטהראן מורידות אף יותר את הסיכויים לכך שטורקיה תיקח חלק ב"סנקציות קשות" כדי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני.

שנת 2009 הייתה ללא ספק קו פרשת מים עבור יחסי טורקיה-סוריה ושנה של נסיגה מבחינת יחסיה עם ישראל. בעוד שמוקדם להעריך את ההשלכות ארוכות הטווח של ההתפתחויות הללו הכיוון איננו מבשר טובות. משטרו של אסד ינסה ללא ספק להעמיק את קשריו האסטרטגיים עם טוקיה ויעודד את קשריה של אנקרה עם טהראן. בעוד ההתפתחויות הללו הן סימן לדאגה בטווח הרחוק הרי שלעת עתה טורקיה מעוגנת היטב בברית נאט"ו ולא תעשה שינויים מרחיקי לכת. במקום זאת, נראה שבחודשים הקרובים אנקרה צפוייה לנסות לשפר את יחסיה עם סוריה ואיראן בעוד היא שומרת על קשרים מתוחים ועם זאת איתנים עם המדינה היהודית.