תקציר מתוך המאמר A Paradox of Peacemaking: How Fayyad's Unilateral Statehood Plan Undermines the Legal Foundations of Israeli-Palestinian Diplomacy
ראש הממשלה הפלסטינית, סלאם פיאד, פרסם באוגוסט 2009 תוכנית להכרזה חד צדדית על הקמת מדינה לאחר תהליך בן שנתיים של בניית מוסדות שלטון. תוכניתו של פיאד מכילה מרכיבים שלטוניים רבים, שכבר קיימים במסגרות המגוונות שמרכיבות את הסכמי אוסלו, ושכבר מאפשרות לפלסטינים לפתח את יכולות בניית המדינה שלהם במסגרת תהליך השלום ולא בהכרח כיוזמה חד צדדית מחוץ לתהליך.
המסגרת המשפטית התקפה היחידה בין ישראלים ופלסטינים נותרה הסכם הביניים מ-1995, המהווה את מקור הסמכות לקיומה של ממשלה פלסטינית ושל המוסדות המרכיבים אותה. על פי ההסכם: " אף אחד מהצדדים לא ייזום או יעשה כל צעד לשינוי מעמד הגדה מערבית ורצועת עזה לפני השלמת המשא ומתן על מעמד הקבע."
בנובמבר 2009, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, סאיב עריקאת, אישר בפומבי את קיומם של דיונים עם מזכ"ל האו"ם באן קי-מון ועם הממונה על יחסי החוץ באיחוד האירופי, חאבייר סולאנה, שהביעו תמיכה, כפי שפורסם עם החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם שתקרא להקמת מדינה פלסטינית בגבולות קווי 1967 ובירתה מזרח ירושלים – מטרתה המוצהרת של תוכניתו של פיאד.
תוכניתו של פיאד כוללת אלמנטים הנוגעים לירושלים, גבולות והיבטים כלכליים, שהם חלק בלתי נפרד של תהליך המו"מ המבוסס על הסדר הקבע ואם יטופל באופן חד צדדי, יחליש את התהליך ויפר את המחויבויות כבדות המשקל שנכללו על ידי הפלסטינים.
כל פעולה חד צדדית שמערערת את המסגרת הזמנית של אוסלו, יכולה לסכן את תהליך השלום ולהסיר את הבסיס לקיומה של הרשות הפלסטינית. מצד שני, אם תוכניתו של פיאד תאומץ ותשולב בתהליך משא ומתן חדש, על בסיס התשתית הנרחבת שכבר קיימת בהסכמי אוסלו, אזי היא יכולה לשמש כנקודת זינוק חיובית לכל סבב נוסף של שיחות.
עו"ד אלן בייקר שירת כיועץ המשפטי של משרד החוץ וכשגריר ישראל בקנדה. היה שותף לניסוח חלק מהסכמי אוסלו.
