הודעתו של אבו מאזן מסוף השבוע כי לא יתמודד בבחירות לרשות הפלסטינית היא תוצאה של מבוי סתום כמעט מוחלט בכל החזיתות הפוליטיות שבהן הוא מצוי. בנאומו הוא מנה שלוש חזיתות:
א. חוסר היכולת להגיע להסכם עם תנועת החמאס
ב. השינוי בעמדתה של ארה"ב ביחס להתנחלויות
ג. הקושי להגיע להסכם עם ישראל על חזון שתי המדינות.
חילוקי דיעות עם מצרים, קרירות מצד ירדן
אבל לאמיתו של דבר, אבו מאזן מצוי במשבר מתמשך גם בחזיתות קריטיות נוספות עבורו, כמו חילוקי דעות עמוקים עם מצרים ועם ירדן ואף קשיים הולכים וגוברים בינו לבין תנועת הפתח. אשר למצרים וירדן, הן אינן מקבלות את עמדתו כי יש להתנות את פתיחת המו"מ עם ישראל בהקפאת ההתנחלויות. עמדת מצרים היא כי יש קודם לנסח את "התחנה האחרונה", כלומר את דמותו של הסדר הקבע ואחר כך להיכנס לפרטים כמו ההתנחלויות. ירדן קצרת רוח לממש את הסדרי הקבע באופן שיקבע את פלסטין בשטחי הרשות הפלסטינית, על מנת לקבוע את הגדה המזרחית כ"ירדן" ובכך לסכל את פתרון "המולדת החלופית", הקמת מדינה פלסטינית בירדן במקום בגדה. מצרים כבר הביעה את עמדותיה בגלוי. ירדן התחילה באחרונה לנקוט מדיניות של קרירות כלפי אבו מאזן, כמו למשל ביטול המפגשים שנעשו לדבר שבשגרה בין אבו מאזן למלך עבדאללה כל אימת שאבו מאזן עבר ברבת עמון.
הבעיה המרכזית – חוסר הגיבוי האמריקאי
אבל מכל החזיתות האלה, הבעיה הקריטית של אבו מאזן הייתה השינוי בעמדתה של ארה"ב. ראש ממשלתו, סלאם פיאד, הכריז על מדיניות שאפתנית של הקמת מדינה פלסטינית בתוך שנתיים, אשר תזכה לגיבויה של ארה"ב ותעבור בהצלחה במועצת הביטחון. אבו מאזן אימץ את תוכניתו של פיאד, מתוך הנחה שארה"ב אכן תומכת בה. השינויים בעמדת ארה"ב בנושא ההתנחלויות, יש בהם כדי להעיד שתמיכתה בפרויקט המדינה הפלסטינית של פיאד איננו מובטח. אם כך, אפשר להחשיב את צעדיו של אבו מאזן כטקטיים וכאסטרטגיים: טקטיים, על מנת להבטיח את תמיכת ארה"ב בפרויקט המדינה הפלסטינית, ואסטרטגיים, מכיוון שהגיע למבוי סתום בכל החזיתות שבהן הוא מצוי. מכאן, אפילו אם ארה"ב תחזור בה ותתמוך בו כפי שתמכה בתחילה, עדיין אין ביטחון שיחזור בו מהחלטתו.
יחד עם זאת, יש לזכור שאין זה עדיין מובטח שהבחירות הפלסטיניות אכן יערכו בינואר כמתוכנן. אם כך, אבו מאזן עשוי למשוך את המצב הלא ברור פרק זמן מסוים, אבל לא ארוך מדי.
