בימים האחרונים מוביל הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית שרשרת מהומות בהר הבית בניסיון להביא לאינתיפאדה שהר הבית במרכזה. כאשר גורמים מוסלמים, כולל חברי כנסת, מדברים על "פגיעה במסגד אל-אקצה" הם מדברים במונחים שמטרתם ליבוי האש ואין בהם שום אמת. שהרי זה הכינוי בפיהם לכל רחבת הר הבית ולא רק למסגד. אלא שפגיעה במסגד נשמעת דבר קשה יותר אפילו לאוזן מערבית, שלא לדבר על האמוציות שהיא מעוררת אצל מוסלמים. חשוב לציין כי שום יהודי לא נכנס לשום מסגד המצוי בהר הבית ללא אישור של שלטונות הווקף. שום יהודי לא מנסה לפגוע באיזה שהוא מסגד. לכל היותר יש יהודים הרוצים לסוב את ההר בשוליו ולהתפלל שם, במקום הכי קדוש ליהודים, תפילת לחש חרישית בינם לבין עצמם או אולי במניין.
הפלסטינים הפכו את הר הבית למוקד תשומת הלב של העולם המוסלמי. זה נוח להם לשם גיוס העולם המוסלמי, מדינות כבודדים, כדי שיקבלו גיבוי בעוצמה שיש בה גם להט דתי. ראשי התנועה האיסלאמית, המייצגת פלסטינים המתגוררים בישראל שהם אף אזרחי המדינה, משחקים ברגשות המאמינים הרבים בהציגם כל התעניינות יהודית בהר כניסיון להרחיק משם את המוסלמים.
אין טעם להיכנס לדיון על האמת ההיסטורית בהקשר זה, שהרי איש לא יצליח לשכנע שום יהודי (כמעט) שיש משהו שאבותינו נכספו אליו יותר מהר הבית – זאת בעוד שערפאת לא היסס לומר לקלינטון שליהודים אין קשר להר הבית ומעולם לא היה. גם מי שחושב שישראל לא צריכה להתעקש על ריבונות בהר ובלבד שהדבר יביא לשקט (והוא לא יביא לצערי) יודע שהוא מוותר על משהו מאוד בסיסי וחשוב לעצם הטענה הציונית שהיהודים חזרו לארץ אבותיהם ואין אנו עוד כובש קולוניאלי.
הוויכוח הזה, על מה שמצדיק את אחיזתנו בארץ, חשוב. הוא הופך את השימוש בכוח לשם כך לדבר מוסרי, הוא העומד בשורש הסכסוך ואסור להשלים עם טיעונים שמבטלים את הלגיטימיות של היהודים לחיות בארצם שממערב לירדן.
אלא שהתנהגות הגורמים המוסלמיים, השייכים, כמו חמאס, למסגרת רופפת של תנועת האחים המוסלמים, מגלה בהזדמנות זאת את פניה האמיתיים של המחלוקת עם הפלסטינים: לא מדובר על סכסוך טריטוריאלי, אלא על שאלת זכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית, כארץ מקלט לכל יהודי באשר הוא.
אם אין ליהודים חוק ונחלה בהר הבית, מהו העוגן של הזכויות ההיסטוריות שבשמן טוענת הציונות להצדקת ישיבת היהודים דווקא כאן? אם אין זה ביתם, למה מתעקשים היהודים על ריבונות בלב העולם הערבי? את תחושת השייכות השורשית הזאת מתכוונים יריבינו לקעקע. המהומות בהר הבית הן מכשיר רב ערך לשם כך. אם מרוויחים "בדרך" גם גינוי לישראל כמי שפוגעת בחופש הפולחן, זהו רווח צדדי נקי (ואיש אינו שואל את עצמו מדוע בכל העולם הערבי מצטמצמת הקהילה הנוצרית, גם תחת השלטון הפלסטיני בבית לחם וברמאללה.)
בשנת 2000 עמדו שליחי ערפאת מאחורי מהומות ערביי ישראל בתקווה להכניע את ישראל. תגובה חריפה מנעה התפתחות מרד של ערביי ישראל. עתה מנסה ההנהגה הדתית של ערביי ישראל ללכת בדרך בטוחה יותר, למקד את המהומות בירושלים, במטרה להפוך את המאבק לבעל גוון דתי. זוהי דרך הרבה יותר מתוחכמת.
לכן צריך לעצב מדיניות ברורה שעיקרה: אין מהומות ללא תשלום כבד, המסיתים צריכים לשלם ותומכיהם לסבול.
אסור לאפשר להם לאחוז במקל בשני קצותיו: גם לנצל את החופש והדמוקרטיה כדי להסית נגד מדינת ישראל וגם לזכות למטריית הגנה מוחלטת ככל אזרח, אף על פי שהם מערערים על עצם הלגיטימיות של המדינה כמדינה יהודית. לא רק המדינה, גם האזרחים היהודים צריכים להגיב בהפגנות חוקיות.
אסור לנו, יהודי ארץ ישראל, לטעות. הוויכוח אינו על זכות עלייתם של יהודים להר הבית, הוויכוח הוא על זכותם של יהודים לעלות לארץ ישראל ולשלוט בה. ההר הוא רק הסמל.
מאמר זה התפרסם לראשונה ב"ישראל היום".
