לפני שמונה שנים, ב-11 בספטמבר 2001, נפל דבר: ארבעה מטוסים אמריקניים נחטפו וחוטפיהם התאבדו עם כל הנוסעים. מגדלי התאומים – מסמלי הגאווה האמריקנית – קרסו, ואיתם אלפי אזרחים. הפנטגון בוושינגטון נפגע קשה והמטוס הרביעי, שהיה אמור להתפוצץ בקונגרס או בבית הלבן, התרסק בשדה לא רחוק מהבירה האמריקנית. היה זה האירוע שהשפיע יותר מכל אירוע בודד אחר על התנהלות העולם בכלל וארה"ב בפרט בעשור הראשון של המאה ה-21.
מערכות הביטחון, הבדיקה והסריקה ברחבי העולם הפכו למפלצות המעסיקות מאות אלפי אנשים. התורים בכל מערכות התחבורה ובעיקר בשדות התעופה, הפכו לארוכים ומציקים, ומה שהיה מקובל רק בישראל בכל הקשור למחסומים ובדיקות בכניסה למוסדות ציבור וקניונים – הפך לנחלת העולם המערבי.
צבאות מערביים שקועים עד צוואר במלחמה שאין לה סוף. עיראק נכבשה, אף שלא היה לה שום קשר לאירוע, ומנהיגה העריץ סולק. אלא שעתה, לקראת יציאת הצבא האמריקני מעיראק, קשה להאמין ששקט ושלווה ישלטו ברחובות עריה. נראה כי חיסול העריצות שהחזיקה את עיראק ביד ברזל שיחרר כוחות שעלולים להביא למרחץ דמים מתמשך ואולי אפילו להתפרקות המדינה. ברור כי חלום פריחת הדמוקרטיה ברחבי המזה"ת נגוז.
באפגניסטן יש כיום לנאט"ו נפגעים רבים והמלחמה נראית רחוקה מסיום מוצלח. המערב לא מצליח ליצור ממשלה מתפקדת או לפחות להגיע להישג צבאי המונע מאוהדי אלקאעדה(הטליבאן) לחזור ולשלוט בשטחים נרחבים.
בעיראק ובאפגניסטן הגבולות הפרוצים הם נקודות תורפה. מעבר לגבול מתארגנים כוחות חדשים, משם מגיעים כסף ונשק ולשם בורחים מי שהקרקע בוערת תחת רגליהם (כך ככל הנראה ניצל בינתיים בן לאדן עצמו.)
לאור המצב הקשה הזה מרגישים רבים בבירות המערב מתוסכלים מאוד. הקולות ליציאה מעיראק כבר ניצחו ועתה מתרבים אלה הקוראים ליציאה, ללא ניצחון או הסדר מניח את הדעת, גם מאפגניסטן.
לעומת זאת, מנקודת המבט של אלקאעדה יש כמה הצלחות והעיקרית שבהן היא בעצם היותו עדיין איום רב משמעות הממשיך לגרור אותו מאמץ ביטחוני יקר, קשה ומרגיז, שמטרתו למנוע פיגועים נוספים. הארגון גם הצליח להמחיש, הן בעיראק ובעיקר באפגניסטן, כי יהיה קשה ביותר להיפטר ממנו או להתעלם מעוצמתו.
אבל בראייה רחבה יותר לא בטוח שהמערב הפסיד ואלקאעדה ניצח. שום משטר לא הוחלף בעולם הערבי עקב לחץ אלקאעדה, שום מדינה לא נכנסה לסחרור של אובדן שליטה עקב פעולותיו (אם כי בתימן יש סימנים מדאיגים) והוא לא הצליח לחדור ללבבות באופן שמאפשר לו להשפיע על מדיניותה של אף מדינה מוסלמית. גם במדינות שבהן נהנה הארגון מאהדה בסיסית, כמו ירדן ואפילו חלקים גדולים בעיראק, הוא איבד חלק ממנה עקב אכזריותו.
יתר על כן, אלקאעדה לא הצליח לייצר פיגוע ראוותני נוסף, לא בארה"ב ולא באירופה. שני מבצעים קטנים, בלונדון ובמדריד, השפיעו אך מעט והם רחוקים מלהיראות כגל בלתי ניתן לעצירה של טרור בינלאומי מפחיד. ניסיונותיו לפגוע בישראל ובישראלים כשלו גם הם. ההצלחות המעטות שהיו לו, כואבות ככל שהיו, היו במדינות מוסלמיות, שם קל לו יחסית לפעול ולאנשיו להסתתר.
השאלה כעת היא שאלה של יכולת עמידה לאורך זמן ובעיקר עד כמה מוכן המערב הדמוקרטי להשקיע כסף וחיי אדם כדי לשלול מאלקאעדה את הבסיס הקרקעי באפגניסטן. בלי בסיס שכזה, יכולותיו נחותות בהרבה. לא ברור גם עד כמה ימשיכו להשתכלל מערכות המודיעין, השמירה, ההגנה והאיתור, שתכליתן למנוע את הפיגוע הבא, על אף המחירים הגבוהים שמשלמות המדינות בעולם במונחים של כסף, נוחיות ואף חופש הפרט.
המערב, שהתרגל לחיי נוחות ללא נכונות להקרבה עצמית, יתקשה להתמודד לאורך זמן עם גוף שצורת חשיבתו הפוכה. אלקאעדה מורכב מאנשים שיש להם סבלנות אינסופית ונכונות אישית הן לחיי סבל והן להקרבה. בפער הזה בין שתי החברות העומדות זו כנגד זו טמונה הבעיה ולא בהצלחות, שלא היו עד כה לג'יהאד העולמי לאחר 11 בספטמבר 2001.
