במאמר שלו ב"הארץ",טען חיים לוינסון שחל שינוי בעמדתם של נציגיה החוקיים של מדינת ישראל לפני בית הדין הגבוה לצדק. שינוי זה התבטא בתשובות המדינה לשתי עתירות שהוגשו בנפרד על ידי "שלום עכשיו" ו"יש דין" בקשר לחוקיות מבנים מסויימים שהוקמו לאחרונה בשטחים. בתפנית מפתיעה, המדינה מצהירה שהסוגיה אינה מתאימה להכרעת בית המשפט, אלא מצריכה בחינה מעמיקה על ידי הדרג המדיני. בתגובתו, לוינסון מדווח ש"שלום עכשיו" עתרה ליועץ המשפטי לממשלה להורות לבג"ץ להתעלם מכל לחץ פוליטי שיופעל עליו.
מחד, שאלת הפורום המתאים להכרעת סוגית ההתנחלויות אינו פשוט כלל. נדוש לציין שהמושג של הפרדת הרשויות הוא ללא ספק חיוני לתפקודה התקין של ממשלה שנבחרה בצורה דמוקרטית ואין לנגחה על ידי בתי משפט. אמנם כרסן לכוח המחוקק, בית המשפט העליון מוסמך לקבוע את חוקיותה של פעילות הממשלה וחקיקתה במבחן של זכויות בסיסות המעוגנות בחוקי היסוד של מדינת ישראל. ייתכן שחלק מטענותיה של "שלום עכשיו" (או של "יש דין" בעתירתה הנפרדת) אכן מתייחסת לתביעות לגיטימיות לבעלות חוקית על הקרקע. לו זה המקרה, אז גם כך הבג"ץ אינו הפורום המתאים לבירור הנושא, אלא בית משפט רגיל לתביעות מהסוג הזה.
מאידך, אין להתעלם מהמשחק הכפול שמשחקת "שלום עכשיו". בעודה תובעת שבג"ץ יקבל הנחיה להישאר משוחרר מלחץ פוליטי, "שלום עכשיו" עצמה מנצלת לרעה את הפורום הזה להישגים פוליטיים משלה. גם אם "שלום עכשיו" (או "יש דין") תיכשל במאמציה לזכות במשפט, הנצחון שאליו הם נושאים את עיניהם הוא משמעותי יותר (ואולי גם רווחי יותר) – להשמיע את טיעוניהם לפני הבג"ץ לעיני הזרקורים. ההשפעה הזאת מקבלת משנה תוקף לאור הצהרת ממשל אובמה לאחרונה בנושא הכללי של ההתנחלויות: עצם העלאת נושא הבנייה בהתנחלויות מבטיחה אוטומטית כותרות בעיתונים. וכך "שלום עכשיו" ו"יש דין" מנצלים את הפורום של בג"ץ לקבוע את קו המדיניות הישראלית בכל הקשור לבנייה בהתנחלויות.
האירוני מכל הוא, כמובן, העובדה שגם "שלום עכשיו" וגם "יש דין" עותרים לבג"ץ, סמוכים ובטוחים בידיעתם שהשלטון הדמוקרטי בישראל יספק להם פורום הוגן לכל עתירה חוקתית נגד כל מדיניות שתיקבע או שתעלה לדיון בנושא.
