תכניתו של רה"מ הפלסטיני, סלאם פיאד, לבנות על הקרקע את הממלכתיות הפלסטינית ולהכריז על הקמת מדינה פלסטינית בעוד שנתיים היא הימור כפול. פיאד, אשר הולך הן נגד אבו מאזן והן נגד האגף הצבאי בפתח, זקוק להצלחה בבחירות בינואר, בלעדיה לא תהיה לו העוצמה להכריז על מדינה, ולתמיכה של ממשל אובאמה, שאיננה מובטחת לשנתיים הקרובות.
תכניתו של רה"מ הפלסטיני, סלאם פיאד, לבנות על הקרקע את הממלכתיות הפלסטינית ולהכריז על הקמת מדינה פלסטינית בעוד שנתיים, הגיעה באיחור של 16 שנים. אילו הייתה זו תכניתו של יאסר ערפאת מיד לאחר הסכמי אוסלו, יתכן שהיינו נמצאים עכשיו במצב אחר. במקום לבנות את המדינה הפלסטינית ולהשלים את השיחות עם ישראל בחמש שנים, ערפאת העדיף לעשות את ההיפך. הוא פורר את הממלכתיות הפלסטינית והכין את אינתיפאדת אל אקצה.
לא כל אחד יכול לקום ולהכריז על מדינה. לכך דרושים אישים ברמתם של דוד בן גוריון או ג'ורג' וושינגטון. ערפאת, אילו רצה, יכול היה לשנות את התפתחותה של התנועה הלאומית הפלסטינית מתנועה של מאבק מזוין לתנועה של הקמת מדינה. סלאם פיאד, בשלב הנוכחי, אינו עומד בקריטריונים האלה, והוא מודע לכך. לפיכך, הוא עומד על כך שבחודש ינואר הקרוב ייערכו בחירות כלליות ברשות הפלסטינית. תכניתו היא להביא לפני הבוחר הפלסטיני את רעיון הממלכתיות הפלסטינית, לזכות ברוב גורף ולהגיע למעמד שבו יוכל להכריז על מדינה פלסטינית. לפיכך, הבחירות בינואר הן מבחינתו המפתח להצלחה או לכישלון.
חילוקי הדעות בין פיאד לאבו מאזן
הבעיה היא שלא זו בלבד שלא ברור עד כמה ההנהגה הפלסטינית תתמוך ברעיונותיו של פיאד ובעצם הדרישה לערוך בחירות בינואר, אלא שגם לא ברור מה תהיה התוצאה במידה ואכן יתקיימו בחירות. אחד היסודות העיקריים בדברי פיאד היה ניתוק הקשר בין הכרזת המדינה לביו המו"מ עם ישראל. רק ימים אחדים לפני כן, הודיע ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, כי עקרון המו"מ עם ישראל הוא האופציה היחידה. מכאן, שדבריו של פיאד עומדים בסתירה להודעתו של אבו מאזן וכבר יש תחרות בין שני האישים המובילים את הרשות הפלסטינית בגדה המערבית.
חילוקי הדעות עם האגף הצבאי בפתח
תנועת פתח סיימה זה עתה את הועידה השישית שלה ולמרות שיש לפיאד כמה תומכים במועצה המרכזית החדשה, כמו מוחמד דחלאן, הרי שבעיקרו של דבר "האגף הצבאי" הוא עדיין השולט ואין בכוונתו לוותר על שחרור פלסטין במאבק מזוין. מאבק מזוין, מיותר לציין, לא יאפשר לבנות את הממלכתיות הפלסטינית כפי שמציג אותה פיאד. כלומר, לפיאד יש בעיה לא רק עם אבו מאזן, אלא גם עם האגף החזק יותר בהנהגת הפתח החדשה.
התפיסה של הפתח היא של "שחרור לאומי" ולאו דווקא של הקמת מדינה. מדוע שחרור לאומי? הדברים נאמרו בפירוש בוועידת הפתח. האופציה המועדפת על התנועה היא לא פתרון של שתי מדינות, כפי שהציג אותו פיאד, אלא פתרון של מדינה אחת דמוקרטית לכל הדתות. אבו מאזן, מצדו, מתנגד אפילו למדינה זמנית. זאת משום שהקמת מדינה, אפילו זמנית, תביא לסיום פרק המהפכנות של אש"ף ותחייב את הפלסטינים להיכנס למסלול הממלכתיות אליו מטיף פיאד.
המלכוד שבהכללת חמאס ועזה בתהליך
עוד עניין עליו מתעקש פיאד הוא הכללת עזה והגדה במדינה הפלסטינית. פירוש הדבר הוא שחמאס חייב להסכים לבחירות בינואר, אחרת יחוסל בפעילות צבאית. הכוח היחיד שמסוגל למוטט את החמאס מבחינה צבאית הוא ישראל. עם זאת, פיאד נקט מול ישראל בלשון של איומים ומתכוון להכריז באופן חד-צדדי על מדינה פלסטינית בגבולות 1967, קרי להיכנס למלחמת שחרור מול ישראל.
ההסתמכות על תמיכת ממשל אובאמה
האם פיאד הולך באופן מודע לעימות בכל החזיתות? לאו דווקא. נראה כי הוא מצפה לתמיכה מצד ממשל אובאמה. כזכור, מיד לאחר כינונו של הממשל החדש בארצות הברית, הופיעו ציטוטים מפי בכירים בבית הלבן, ככל הנראה מפי רם עמנואל, בנוסח "לא חשוב איך, מדינה פלסטינית תקום בעוד שנתיים". תכניתו של פיאד נראית כמכוונת להגשים את האמירה הזאת.
נראה כי תכניתו של פיאד עומדת על בלימה וההימור שהוא לוקח הוא כפול. ראשית, הוא זקוק להצלחה בבחירות בינואר, שבלעדיה לא תהיה לו העוצמה להכריז על מדינה ואיש לא יקשיב לו. שנית, הוא זקוק לתמיכה המסיבית של ממשל אובאמה. בהתחשב בהתפתחויות האפשריות בעולם ובמזרח התיכון במהלך השנתיים הקרובות, תמיכה זו איננה ודאית אף היא.
