* בית העלמין היהודי בהר הזיתים שאותו דורשים הפלסטינים להעביר לריבונותם ולשליטתם הוא בית העלמין היהודי הגדול והחשוב ביותר בעולם, והוא מהווה פנתיאון דתי ולאומי של העם היהודי ומדינת ישראל לאורך כ -3000 שנה. ההר שימש כמקום התכנסות ותפילה יהודי בימי המקדש, ואף קודם לכן.
* בתקופת שלטון ירדן לא התאפשרה גישת יהודים והמשך קבורת יהודים בהר, למרות שירדן התחייבה לכך במפורש בהסכם שביתת הנשק עימה. בתקופה זו נהרס, הושחת, וחולל בית העלמין ונותצו ונפגעו 38 אלף ממצבותיו וקבריו.
* מאז אוחדה ירושלים, חודשה הקבורה בהר, חלקים רבים של בית העלמין שוקמו, ומספר הפגיעות בקברים ירד באופן דרמטי. עם זאת, לא פסקו לחלוטין נסיונות של פלסטינים לפגוע בהר ובמתיו, וכן נסיונות לפגוע בשיירות אבלים המלווים את מתיהם להר.
* ממשלות בישראל שהסכימו לדון עם הפלסטינים על הסדר בירושלים, דחו את דרישתם להעביר לריבונותם ולשליטתם את הר הזיתים. עם זאת ניתנה על ידי אותן ממשלות הסכמה להעביר כפרים ושכונות (או חלקים מהן) השולטים על דרכי הגישה להר. אם בעתיד, תמומש הסכמה זו , היא עלולה לסכן את חופש הגישה לאתר ואת המשך הקבורה היהודית בו.
* ההתיישבות היהודית החדשה ב'מעלה הזיתים', על קרקע בבעלות יהודית, בפאתי ראס אל עמוד, לא יצרה מוקד חיכוך עם הפלסטינים, כפי שהזהירו מתנגדיה. נתונים פורמליים מלמדים שהיא דווקא חיזקה את הבטחון באיזור.
* בכל הסדר עתידי ישראל חייבת להבטיח את המשך הקבורה היהודית בהר ואת חופש הגישה אליו, באמצעות שליטה בו, בצירים המובילים אליו, ובאיזורים הסמוכים לו. בפעמים הקודמות שבהם מסרה ישראל לשליטה פלסטינית שטחים ובהם מקומות קדושים ליהודים , הפלסטינים, הקשו מאד או שלא איפשרו כלל חופש גישה ליהודים למקומות אלה. לעיתים הם אף פגעו בהם בצורה קשה.
הר הזיתים כמקום התכנסות ותפילה יהודי
הר הזיתים, שמפסגתו המתנשאת לגובה של 820 מטרים נפרסת תצפית מרהיבה של ירושלים, חוצץ בין מדבר יהודה ממזרח והעיר ירושלים במערב. בצפונו הוא מתחבר להר הצופים . בפסגתו שוכנת השכונה הערבית א – טור, ובמדרונו המערבי משתרעות השכונות: ראס אל עמוד וסילוואן ( כפר השילוח). עצי הזית שכיסו את ההר בעבר, הם שהעניקו לו את שמו. שם אחר להר המובא בתלמוד ובמדרש הוא הר המשחה, על שמו של שמן המשחה, שהוכן מהזיתים שגדלו בו, שמן ששימש למשיחת מלכים וכהנים גדולים.
עוד קודם שהפך בית עלמין יהודי, שימש הר הזיתים מקום תפילה והשתחוויה מול הר הבית, אף קודם שנבנה בית המקדש.[1] דוד המלך נהג להשתחוות שם ויעד את המקום לתפילה.[2] המדרשים מספרים כי שלוש וחצי שנים הייתה השכינה יושבת בהר הזיתים לאחר שגלתה ממקום המקדש, וממתינה שעם ישראל יחזרו בתשובה. הנביאים זכריה ויחזקאל ניבאו שמשם היא עתידה לחזור למקומה בבית המקדש.[3] בהר הזיתים הייתה נעשה מעשה 'הפרה האדומה', שאפרה שימש לטיהור טמאי מתים בתקופת המקדש ולאחריה. משם היו מודיעים ליהודי ארץ ישראל וליהודי הגולה על קידוש החודש על ידי משואות. לאחר שחרב בית המקדש הפך הר הזיתים, המשקיף על הר הבית, מקום המקדשים שחרבו, מוקד עליה לרגל, ומקום תפילה והתכנסות, ושימש ככזה לאורך מאות רבות של שנים.[4] במיוחד מציינים המקורות היהודיים את העליה לרגל להר הזיתים בחג הסוכות ובחג הושענא רבה, אך גם בשבתות ובימי חול.[5] האגדה מספרת שמהר המשחה הביאה היונה את עלה הזית אל נוח, בגמר המבול.[6]
בית העלמין היהודי על הר הזיתים
בית העלמין היהודי בהר הזיתים , בית העלמין היהודי הגדול והחשוב ביותר בעולם, משתרע על פני כ – 250 דונם, מזרחית להר הבית, ומהווה למעשה פנתאון לאומי ודתי של העם היהודי לאורך כ – 3000 שנה. בהר נקברו גדולי העם והמדינה, יוצרים מכל תחומי החיים, רבנים ואדמורי"ם, מחגי, זכריה, מלאכי ואבשלום, דרך פרשן המשנה ר' עובדיה מברטנורא, ר' חיים בן עטר ( 'אור החיים') והמקובל הרב שלום שרעבי (הרש"ש); פנחס רוטנברג מייסד חברת החשמל בארץ ישראל בראשית המאה העשרים. לוחמים כיחיעם וייץ. סופרים כש"י עגנון וחיים הזז. המשורר הדגול אורי צבי גרינברג. מחדש השפה העברית אליעזר בן יהודה. אדמורי סדיגורא, גור ונדבורנה. הנרייטה סאלד, גדולי רוח כפרופ' אפריים אורבך והרב אברהם הכהן קוק; מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל וחתן פרס נובל לשלום. משה יואל סלומון מבוני ירושלים בסוף המאה ה-19 וממייסדי פ"ת ורבבות רבבות פשוטי העם בחלקות התימנים, הבוכארים, הגרוזינים, הפרושים, החסידים, הבבלים, הירושלמים. כולם יחד מהווים את שדרת ההסטוריה של עם ישראל.[7]
הר הזיתים (המקודש גם במסורת הנוצרית והמוסלמית) מוזכר בחזיונות הנביא יחזקאל ובנבואות זכריה, ומיוחסת לו קדושה ואף סגולות מיוחדות הפוטרות את הקבורים בו ביום תחיית המתים מ'חיבוט הקבר' ומ'גלגול המחילות'.
המסורת היהודית מספרת שבהר יתרחש באחרית הימים ראשית התהליך של תחיית המתים, כפי שניבאו נביאי ישראל. יהודים רבים מאמינים שהטמונים בהר יהיו הראשונים שיקומו לחיי נצח.[8] יהודי ירושלים נהגו לשלוח עפר מהר הזיתים בשקיות אל קהילות יהודיות בגולה, ויהודים בחו"ל פיזרו עפר זה על קברי יקיריהם.
בהר מצויים כיום 12 איזורי קבורה שונים , שבהם טמונים רבבות רבות של יהודים, בעיקר מירושלים וגם כאלה שגרו מחוץ לעיר ומחוץ לתחומי ארץ ישראל וביקשו להיטמן בה.
ארבעת איזורי הקבורה המרכזיים בהר הם אלה:
- איזור בית העלמין הספרדי העתיק שבו נקברו כל יהודי ירושלים, על כל עדותיהם, החל מהמאה ה -14 לפחות ועד שנת 1856. לאחר מכן נקברו בו כמעט רק יהודי המזרח. בחלקות אלה קבורים כמעט כל גדולי יהודי ירושלים מבין עדות המזרח שחיו ופעלו בעיר עד למלחמת העצמאות.
- בית העלמין של חברה קדישא הראשית והכללית שנוסד על ידי הפרושים 'המתנגדים', ובו נקברו החל משנת 1856 ועד מלחמת העצמאות – רבים מהיהודים האשכנזים, גם אלו שאינם נמנים עם הפרושים. אחרי ממלחמת ששת הימים נקברו בו עוד רבים אחרים ובהם גם מנחם בגין ורעייתו עליזה.
- בתי העלמין של החסידים ובהם חלקות קבורה של כמה חברות קדישא חסידיות שהקבורה בהן החלה בשנת 1856 ונמשכה עד מלחמת העצמאות . כל הנפטרים כאן הם מהחצרות החסידיות בירושלים ובהם גם אדמורי החסידויות.
- בית העלמין של חברת קדישא הכללית והראשית שבו נקברו בשנים תרצ"ט – תש"ח (1939- 1948) קרוב ל – 5000 נפטרים רובם מירושלים.
פרט לארבעת אזורי הקבורה הגדולים האלה המכסים את רוב שטחו של הר הזיתים, מצויים בהר עוד שמונה איזורי קבורה קטנים יותר השייכים ברובם לעדות המזרח.
הקבורה היהודית בהר הזיתים החלה עם הפיכת ירושלים לבירת העם היהודי בימי דוד ( 1000 לפנה"ס בקרוב). מערות הקבורה הקדומות ביותר בהר הזיתים נמצאות בתחום הכפר הערבי סילוואן של ימינו, והן מתקופת המקרא. מדריך כרטא להר הזיתים מספר שהקבורה ברכס המזרחי התעצמה מאד בסוף תקופת הבית הראשון ( מאות 6-8 לפנה"ס), נמשכה כל תקופת הבית השני והתרחבה והגיעה גם להר הצופים. בשלהי תקופת הבית השני ( שנת 70 לערך), הפך הרכס המזרחי שבמרכז הר הזיתים שדה קבורה ענק ובו מערות קברים רבות הפזורות בין בוסתנים וכרמי זיתים, אלא שמתוך רבבות מערות הקבורה מאותה התקופה שרדו מעטות בלבד. רובן נשדדו.
מקורות הסטוריים מעידים, כי בתקופה הערבית והצלבנית ובתקופה הממלוכית , התקיימה הקבורה היהודית במדרונות מדרום וממזרח להר הבית, אולם במאה ה – 16, ראשית השלטון העותמאני, שבו היהודים לקבור את מתיהם בחלקים של הר הזיתים.[9]
הר הזיתים בתקופת שלטון ירדן
ערב מלחמת 1948 ( מלחמת השחרור) נמנו בהר הזיתים כ -60 אלף קברים. כשהחלו מעשי האיבה של הערבים כלפי הישוב היהודי , עדיין המשיכו היהודים, בסכנת נפשות לקבור את מתיהם בהר, אולם כאשר גברה האלימות הוחל בהכשרת 'בתי קברות זמניים' במערב העיר.[10] ירדן שבמסגרת הסכם שביתת הנשק שנחתם בינה לבין ישראל ביום 3.4.1949, התחייבה לאפשר "חופש גישה למקומות הקדושים ולמוסדות תרבות ושימוש בבית הקברות שעל הר הזיתים"[11], לא עמדה בהתחייבותה זו.[12]
יתרה מזאת: כבר בסוף 1949 דיווחו תצפיתנים ישראלים שהיו מוצבים בהר ציון כי תושבים ערבים החלו בעקירת מצבות ובהסגת גבולו של בית הקברות לצורך חריש.[13] במשך 19 השנים שבהן שלטו הירדנים בירושלים, נמשכה הריסתו של בית הקברות. ארבעה כבישים[14] נסללו לאורכו ולרוחבו ותוך כדי כך נהרסו קברים, ביניהם של אישים מפורסמים, נזרקו ופוזרו שלדים ועצמות.[15] מצבות הועברו לבניינים סמוכים או אף מרוחקים. מצבות של קברים נמצאו כשהן משמשות מרצפות לכבישים במחנה הצבא הירדני שבכפר עזריה ממזרח לירושלים. בעזריה נמצא גם תא למרכזת טלפון, בנוי מאבני מצבה, וכן בתי שימוש שמצבות הפכו להיות הריצוף שלהם, או שהפכו להיות אסלה בבתי השימוש. מצבות עקורות ומחוללות שימשו גם להקמת עמדות צבאיות בסביבת העיר.
ההרס בשטח בית הקברות העתיק נעשה ללא אבחנה. נהרסו גם חלקות חדשות שבהן מצאו את מנוחתם האחרונה אלפי יהודים, ונהרסו גם חלקות עתיקות, שהכילו קברים בעלי ערך הסטורי רב של קרוב לאלף שנה ויותר.
בשטח בית הקברות ועל גבי קברים עתיקים הוקמה תחנת דלק ומבנים נוספים, כמו מלון אינטרקונטיננטל. ישראל היסבה את תשומת לב העולם והמוסדות הבינלאומיים לנעשה, אך כמעט ללא הועיל. ב – 1954 הצביע תזכיר ישראלי שנשלח לאו"ם על הרס של קברים וחריש בשטח. שנתיים אחר כך ניסו הירדנים לסלול דרך אל ראש ההר מכביש יריחו, כדי לחברו לכביש שמוליך ממוזיאון רוקפלר לכפר א-טור. ישראל התלוננה והעבודות חדלו. באמצע יולי 1963 דיווחה תצפית ישראלית שחיילים ירדנים עוסקים בהרס מצבות. לאחר שחרור המקום ב – 1967 נמנו כ – 38 אלף מצבות מנותצות או פגועות.[16] והוחל בשיקום איטי מאד של ההר והמצבות, שיקום הנמשך בהפסקות עד היום. הקבורה היהודית במקום חודשה, לאחר הפסקה של 19 שנה.[17]
תקופת השלטון הישראלי
הנוכחות היהודית המחודשת בהר הזיתים, הבטיחה את חידוש הקבורה הסדירה במקום הנמשכת עד עצם היום הזה. מבחינה זאת המציאות השתנתה מיסודה. יחד עם זאת לא חדלו לחלוטין ההצקות, ההתנכלויות והפגיעות במצבות וביהודים שליוו את מתיהם אל ההר. מדי פעם – לאורך השנים – כאשר ישראל התרשלה והזניחה את השמירה על ההר או על הדרכים המובילות אליו, מתוך מחשבה שהאיזור שקט, או שמדובר בתקופה רגועה, ניצלו זאת תושבים פלסטינים, פגעו במצבות, ויידו אבנים בשיירות שליוו את מתיהם להר[18]. גם בעתות של מתח מוגבר, ביחוד בתקופת האינתיפאדות, הראשונה והשניה, שבהן 'נעלם' השלטון הישראלי מאיזורים רבים של מזרח העיר, אך גם קודם לאינתיפאדות וביניהן, נרשמו אירועים מסוג זה.[19]
בדצמבר 1975 נופצו מספר מצבות בחלקת ועד העדה הספרדית בהר הזיתים,[20] ובמרץ 1976 חוללו ונותצו עד היסוד 14 מצבות בחלקות יוצאי צפון אפריקה ( המוגרבים ).[21] שנה אחר כך ( 1977) נותצו מצבות בחלקת צור מול מלון פנורמה[22] וחולל קברו של הרבי מגור.[23] באוגוסט 1978 התפוצץ מטען חבלה קטן סמוך למלון היוקרה המזרח ירושלמי אינטרקונטיננטל, שעל הר הזיתים, סמוך לבית העלמין היהודי[24], ובמאי 1979 דיווחה מועצת בתי העלמין בירושלים על שורת תלונות של קרובי נפטרים על חילול קברים ועקירת מצבות בהר הזיתים.[25]
במהלך האינתיאפדה הראשונה, במקביל למהומות מנהרת הכותל ותקיפת קבר יוסף בשכם וקבר רחל סמוך לירושלים על ידי פלסטינים, הפך גם הר הזיתים, מוקד חילול לקברים יהודים. בספרו 'מלחמת המקומות הקדושים', מנה העו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ מקצת מהמקרים[26]: בפברואר 1988 חוללה החלקה התימנית ומצבות רבות נותצו. במאי ויולי 1989 וביוני 1991 צויירו כ – 10 דגלי אש"ף גדולים על קירות התמך בבית הקברות, ובמאי 1990 נותצו 13 מצבות בחלקה הספרדית וצויירו צלבים וכתובות נאצה. ביוני 1990 נותצו בפטישים כבדים 68 מצבות בחלקת 'כולל פולין' ו – 11 מצבות בחלקה האמריקנית בבית הקברות. כעבור שנה נמצאו כ – 40 מצבות מנותצות נוספות בחלקה הספרדית בהר הזיתים. בערב יום הכיפורים ( 6.10.1992) חוללו 25 קברים בחלקת הקבר שבה נטמן גם ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל מנחם בגין, ורוססו כתובות לאומניות בערבית, אך קברו של בגין לא חולל.
ניתן להמשיך ולמנות עוד עשרות אירועים מסוג זה גם בשנים האחרונות. ברוב המקרים נתפשו האחראים לכך: חבורות של נערים פלסטינים ( ולעיתים בוגרים) שפעלו בלהט לאומני ו/או דתי . לאורך השנים הותקפו מדי פעם באבנים שיירות שליוו את מתיהם להר. גם במקרים אלה נתפשו האחראים.
אירועים אלה, מצערים ככל שיהיו, לא התקרבו מבחינת היקפם ולו במעט, לחילול ההמוני והשיטתי של מצבות בתקופת השלטון הירדני. בתקופת השלטון הישראלי השתנה המצב בהר הזיתים מיסודו: לוויות יהודיות עשו את דרכן להר מדי יום, וברוב המכריע והכמעט מוחלט של המקרים לא אונה להן כל רע. יהודים פוקדים את קברי יקיריהם על ההר מדי יום. המשטרה הפיקה לקחים ומאבטחת אותם. גם בתחום המניעתי יושמו לקחים, וכיום , באמצעות מודיעין משובח, נמנעים לא פעם מקרים של נזק למצבות ופגיעה בהלוויות, ואף ארועים חמורים יותר.[27]
בהר בוצעו עבודות שיקום רבות. הוסדרו גישות וחניות, הוקמו מעברים שבילים ומצפורים. שוקמו גדירות ואלפי קברים . הוקמו שירותים ציבוריים. הוקמה טיילת ברומו של ההר ובשעות הלילה, מראה ההר הוא אחד האטרקציות המדהימות של ירושלים – קרוב ל – 200 דונמים מוארים בתאורה מיוחדת, כאשר הכנסיות – דומינוס פלביט, מריה מגדלנה, וכל האומות – על דרכו של ישו, ולמרגלות ההר המצבות העתיקות של זכריה ( הנביא) בני חזיר ( הכהנים הגדולים בשלהי בית שני) ואבשלום ( בן דוד) זוכים אף הם לדגש הראוי.[28]
הר הזיתים במו"מ בין ישראל לבין הפלסטינים
במהלך המו"מ בין ישראל והפלסטינים בועידת קמפ דיויד 2000, בשלב מתקדם של השיחות העלה נשיא ארה"ב ביל קלינטון מתווה לחלוקת ירושלים. המתווה התבסס על העקרון: 'אשר יהודי ליהודים, אשר פלסטיני לפלסטינים'. ישראל הייתה נכונה לאמץ מתווה זה אך בהסתייגויות[29]. במהלך המו"מ דרשו הפלסטינים ריבונות לא רק על השכונות והכפרים הערביים שבמזרח ירושלים, אלא על שטחים נוספים ובהם בית הקברות היהודי שעל הר הזיתים. ישראל דחתה בקשה זו ועמדה על ריבונות ושליטה בטחונית ישראלית בהר, ובדרכים שמובילות אליו. גם בשיחות טאבה דבקו ישראל והפלסטינים בעמדותיהם.
בתקופת ממשלת אולמרט – ליבני דובר עם הפלסטינים על 'משטר מיוחד באגן הקדוש'. האגן הקדוש תוחם לעיר שבין החומות ולשטחים נוספים כמו הר ציון והר הזיתים. ככל הידוע, הצדדים לא נכנסו למהות המשטר המיוחד, אולם על פי מקורות הקרובים לצוות המו"מ, ישראל לא הציעה ולא התכוונה להציע במסגרת זו שליטה פלסטינית מסוג כלשהוא על הר הזיתים.
למרות העמידה הישראלית על המשך הריבונות והשליטה הבטחונית בהר הזיתים ובדרכים אליו, הסכימה ישראל, הן בקמפ דיויד והן בטאבה לריבונות ושליטה פלסטינית בשטחים קרובים מאד השולטים על הר הזיתים. מדובר בין היתר בחלקים מהכפרים א-טור, ראס אל עמוד, וסילוואן ובחלקים של העיר העתיקה.
עמדה שונה גילה 'הצוות הישראלי' – אישים בכירים במפלגת העבודה כאשר שהתה באופוזיציה – במסגרת יוזמת ז'נבה. מדובר במו"מ היפוטתי לכאורה, חסר תוקף משפטי ובלתי מחייב, בין בכירים ושרים פלסטינים לבין אנשי מפלגת העבודה ואנשי שמאל ישראלי, אולם מנקודת מבטם של רבים בשמאל הישראלי ובכירים פלסטינים היוזמה וסיכומיה הינם מצע, שעל בסיסו יושג בעתיד הסדר גם בירושלים.
בסעיף 6 של היוזמה ( סעיפים קטנים 8 ו-9) נקבע שהר הזיתים יהיה בריבונות פלסטינית, אולם ישראל תפעיל אותו, ובכלל זה תשמור בידיה את האחריות הבטחונית עליו. ישמר חופש הגישה להר באמצעות הסעות שתצאנה מאיזור הרובע היהודי או רחבת הכותל, עם אבטחה ישראלית וכניסה למתחם ללא דגל. הסדר זה היה חלק משורת הסדרים מיוחדים שקבעה יוזמת ג'נבה במקומות הקדושים. במקביל נכתב ביוזמה, שבית הקברות הנוצרי בהר ציון יהיה בריבונות ישראלית, וגם אליו תגיע הסעה פלסטינית, והוא יהיה בניהול, שליטה והפעלה פלסטינית[30].
ההתיישבות היהודית באיזור הר הזיתים[31]
במאי 1999 הוחל בהקמת שכונה יהודית קטנה בת 132 יחידות דיור בקצה שכונת ראס אל עמוד, בשטח הסמוך מאד לחלקת 'הצור' בבית הקברות הספרדי שבהר הזיתים. במקום, המכונה 'מעלה הזיתים', חיות היום 51 משפחות יהודיות. הקרקע שעליה נבנית השכונה נרכשה לפני כ – 20 שנה על ידי איל ההון היהודי ארווין מוסקוביץ. הוא קנה אותה משני כוללים יהודים, שרכשו את האדמה במקום לפני למעלה ממאה שנה. השלטונות הבריטים אסרו על סיפוח הקרקע הזאת להר הזיתים לצורך קבורה, בשל קרבתה לדרך הראשית, וכך נותרו החלקות פנויות מקברים. בעתיד מתכננים היזמים, חיבור השכונה והרחבתה לשטח סמוך נוסף בחזקה יהודית.
הקמת השכונה לוותה בויכוח פוליטי סוער בין ישראל לבין הפלסטינים וארה"ב. הטענה שהושמעה נגד ישראל הייתה כי מדובר בפרובוקציה, וכי הדבר יצור מוקד תמידי של חיכוך. ממשלת ישראל דחתה בחודשים רבים את מתן האישורים לבניית השכונה, אולם כאשר העיתוי הפוליטי הפנימי בארץ נמצא מתאים לכך ( לאחר נפילת ממשלת נתניהו הראשונה) יצאה הבנייה לדרך.
המציאות במקום מזה כמעט עשור שנים היא של שקט מתמשך, ללא חיכוכים. שני מרקמי החיים של יהודים ופלסטינים מתקיימים זה לצד זה, ללא חיכוך, אך גם ללא שיתוף פעולה. ראוי לציין, כי הבניה במקום נתמכה על ידי מועצת בתי העלמין ושורה של חברות קדישא הפועלות בירושלים. מועצת בתי העלמין אף העבירה חוות דעת מנומקת לועדות התכנון העירוניות, בעת שדנו בתוכנית. חוות הדעת גרסה כי "הקמת השכונה תביא רבים שיקיריהם טמונים בהר הזיתים לבוא ולפקוד את קברי יקיריהם, דבר שנמנע מהם מעת לעת בגלל סיבות בטחוניות, וכי הקמת השכונה אף תביא לכך, שרבים שבאותה עת לא היו מוכנים לקבור את מתיהם בהר הזיתים בשל חששות דומים, ישנו את עמדתם.[32]
יחס הפלסטינים והרשות הפלסטינית למקומות קדושים ליהודים בתחומם או סמוך לתחומם[33]
המוניטין של הרשות הפלסטינית והפלסטינים בכל הקשור לכיבוד ושמירה על מקומות קדושים ליהודים בתחומם או סמוך לתחומם, מאז כינון הרשות, ועוד קודם לכן מפוקפק ביותר ,וזאת בלשון המעטה. הוזכר כבר שבתקופת ירדן חולל ונפגע באורח קשה ביותר בית העלמין היהודי בהר הזיתים. גם בתקופת ישראל ( אף זאת הוזכר) היו פגיעות, אך במימדים מצומצמים בהרבה, תודות לאחיזת ישראל בשטח ולפעילות מסכלת ומפקחת של כוחות הבטחון הישראלים (משטרה ושב"כ).
בסוף שנת 2000 היה הכותל המערבי מטרה להמון שהשליך אבנים מהר הבית, בנוכחות פקידי דת ואנשי בטחון של הרשות הפלסטינית. ישראל אפשרה את נוכחותם במקום בתקווה שיהיה בה כדי להרגיע את המצב ולשלוט בו. קבר יוסף בשכם עמד בראשית האינתיפאדה השניה תחת מטר יריות קבוע, ולבסוף נבזז והוצת על ידי המון פלסטיני לאחר שפונה על ידי ישראל ב – 7 באוקטובר 2000. קבר רחל שבפאתי בית לחם מוגן ובוצר. הותקף גם בית הכנסת העתיק 'שלום על ישראל' ביריחו. המקום נבזז וספרים וחפצי קודש רבים בו הועלו באש.
סעיף 15 להסכם שנודע כ'הסכם עזה ויריחו תחילה', הסדיר לכאורה את ענייני המקומות הקדושים ליהודים באיזורים אלה. בין היתר נקבע בהסכם שהרש"פ תבטיח חופש גישה לכל האתרים הקדושים ליהודים ותגן עליהם. גם בהסכם אוסלו ב' שנחתם ב – 28 בספטמבר 1995 הוגדרו 'אתרים בעלי משמעות דתית' או 'אתרים ארכיאולוגיים' והוא עסק בין היתר במעמדם של 23 מקומות קדושים ליהדות, שכללו קברים של דמויות במקרא, שרידי בתי כנסת עתיקים ובתי קברות עתיקים. הפלסטינים התחייבו להבטיח חופש גישה גם למקומות אלה. בפועל הקשו מאד הפלסטינים, או שמנעו גישה למקומות אלה.
הסתבר, כי מעבר לויכוח הדתי, ההסטורי והפוליטי על החזקה במקומות קדושים ליהדות, ובאתרים דוגמת בתי עלמין, קברים, וארכיאולוגיה חשובה, מוכיחה המציאות כפי שהתפתחה בשטחי יהודה ושומרון מאז הסכמי אוסלו, שאין להפקיד בידי הפלסטינים את האחריות למקומות קדושים ליהודים, או את דרכי הגישה והאיזורים הסמוכים להם, וכי יש להותיר אחריות זאת בידי ישראל.
מסקנות
חשיבותו ומרכזיותו של הר הזיתים כבית העלמין היהודי החשוב בעולם ומוקד של מורשת הסטורית יהודית בת 3000 שנה, מחייבת השארתו באחריות וריבונות ישראלית מלאה, מה עוד שמדובר בבית עלמין פעיל, שהקבורה בו לא פסקה.
העובדה שבתקופת שלטון ירדן, לא כובדה ההתחייבות לחופש גישה ליהודים לאתר מרכזי זה, ושבמהלך אותה תקופה נפגע, הושחת וחולל בית העלמין בצורה קשה, די בה כדי למנוע נסיון דומה בתקופתנו אנו. יתרה מזאת: הטענה כי הזמנים השתנו, אינה עומדת במבחן המציאות. רק תודות למאמצי ישראל התמעטו מאד הפגיעות בבית העלמין, ויש להניח שאלמלא מאמצי משטרה ושב"כ, התמונה הייתה גרועה פי כמה.
הנסיונות של הפלסטינים לפגוע בהלוויות בדרכם להר, מלמדת שהמניע והמוטיבציה הפלסטינית לפגוע ביהודים ובקודשיהם באיזור זה, עדיין קיימים.
ההנחה, שהעברת שטחים ובהם מקומות קדושים ליהודים באיזור ירושלים ובאיזורים אחרים בתחום יו"ש, תעבור 'בשלום', במסגרת 'עידן חדש', וכי הפלסטינים יאפשרו חופש גישה ליהודים וישמרו ויכבדו מקומות אלה – התבדתה בשורה של מקומות קדושים ליהודים ברחבי יו"ש, שהפלסטינים קיבלו שליטה עליהם, או שליטה בסמוך להם.
ההסכמה הישראלית שניתנה בפורומים שונים, הן בקמפ דיויד 2000 והן במסגרת שיחות חשאיות בין צוותים ישרלאים לצוותים פלסטינים בתקופת ממשלת אולמרט – ליבני, להעביר כפרים הנושקים להר הזיתים לריבונות ושליטה פלסטינית ( א-טור, ראס אל עמוד וחלק מסילוואן) , עלולה לסכן את חופש הגישה של הציבור היהודי לבית העלמין במקום. גם הגדרת המקום כחלק מ'המרחב הקדוש', כפי שנעשתה במהלך המו"מ, מסכנת את חופש הגישה של היהודים למקום, ואף את המשך הקבורה בו, כל עוד לא הובהר שמקור הסמכות ב'מרחב הקדוש' היא מדינת ישראל, בפרט בכל הקשור לבטחון, ניהול וקביעת סדרי הקבורה והגישה להר.
[1] מחקר של הד"ר אריה קימלמן, חוקר תולדות ירושלים והמקדש ( התפילות וההקפות בהר הזיתים). טרם ראה אור; זאב וילנאי, העיר העתיקה וסביבתה, ב' , הוצאת אחיעבר, 1972, עמ' 314-316
[2] קימלמן. שם. שמואל ב', ט"ו, ל"ב, עם המפרשים
[3] זכריה י"ד ד'; יחזקאל מ"ג ב'.
[4] קימלמן מביא עשרות מקורות המעידים על כך וביניהם: ספר הישוב, חוברת ב'; קתדרה, חוברת 8, עמ' 131 ו – 134 ועוד.
[5] קימלמן. שם.
[6] בראשית רבה , ל"ג, יא.
[7] הסקירה ההסטורית אודות בית העלמין היהודי על הר הזיתים מבוססת ולקוחה ממדריך כרטא להר הזיתים. מסע בתולדות בתי העלמין היהודיים.1999 וכן: נדב שרגאי, 'הארץ', 26.12.2000, 'קברו של מנחם בגין עשוי לעבור לשטחי הרשות", וכן: זאב וילנאי, העיר העתיקה, ב', הוצאת אחיעבר, 1972, עמ' 314-372
[8] וילנאי, שם, עמ' 320, והמקורות שעליהם הוא נסמך.
[9] להרחבה: ראה מדריך כרטא להר הזיתים, עמ' 10-14
[10] מירון בנבנישתי, מול החומה הסגורה, ויידנפלד ןניקולסון, 1973, עמ' 78,79
[11] שמואל ברקוביץ, מלחמות המקומות הקדושים, מכון ירושלים לחקר ישראל והד ארצי, 2000, עמ' 52
[12] בנבנישתי. שם, עמ' 81
[13] בנבנישתי. שם, עמ' 78
[14] שמואל ברקוביץ, מה נורא המקום הזה,, כרטא, 2006, עמ' 19
[15] התיאור על ההרס של בית העלמין בתקופת הירדנית לקוח מהחוברת 'חילול הקודש – כך חוללו בתי הכנסת ובתי הקברות', שהוציא לאור משרד הדתות הישראלי בליווי צילומים המתעדים את ההרס, באוקטובר 1967, אך הוא מופיע בצורה זהה פחות או יותר במקורות מאוחרים יותר נוספים, וכן בעיתוני התקופה
[16] בנבנישתי, שם, עמ' 78,9, וכן: ברקוביץ, מה נורא המקום הזה, שם , עמ' 19.
[17] חילול קברי יהודים בהר וגזילת אבני מצבה התרחשו גם בדורות קודמים. רבי בנימין מטודילה, שסייר בירושלים בשנת 1173 בקירוב מעיד על כך וגם במכתב שנשלח מירושלים ב-1782 מתלוננים רבני ירושלים על הערבים 'אילי הארץ' העושים שמות בקברים. עדויות על מעשים דומים מתקופות שונות קיימות למכביר.
[18] מתוך דיווחים של מחבר הנייר ב'הארץ', לאורך השנים, במסגרת תפקידו ככתב לענייני ירושלים ועל בסיס שיחות עם גורמי בטחון
[19] שם. ראה מראה מקום הקודם
[20] 'הארץ', 22.12.1975, 'מצבות נופצו בהר הזיתים'
[21] 'הארץ', 26.3.1976, 'חוללו מצבות בהר הזיתים'
[22] 'הארץ', 29.11.1977 , 'חוללו מצבות על הר הזיתים'.
[23] 'הארץ', 28.9.1977, 'אלמונים גרמו נזקים לקברו של הרבי מגור על הר הזיתים'
[24] 'הארץ', 13.8.1978, 'מטען התפוצץ בהר הזיתים'
[25] 'הארץ', 15.5.1979, 'תלונה על חלילו קברים והריסת מצבות בהר הזיתים'.
[26] ברקוביץ, שם עמ' 117
[27] מקור משטרתי.
[28] מתוך סקירה של אמנון לורך, לשעבר מנכ"ל החברה לפיתוח מזרח ירושלים בתוך מדריך כרטא להר הזיתים. שם, עמ' 7.
[29] דיווחים מעיתונאי התקופה, ונגישות אישית לחומרים הרלוונטיים מתוקף עבודתי כעיתונאי ב'הארץ' בתקופה הרלוונטית.
[30] הפרטים על הסיכומים מיוזמת ג'נבה נמסרו לי על ידי הד"ר מנחם קליין, שהיה מעורב בשיחות מהצד הישראלי, וכן מופיעים בנוסח ההסכם הפורמלי.
[31] הפרטים על ההתיישבות היהודית בהר הזיתים לקוחים מידיעות בעיתונות היומית בישראל, ובעיקר ב'הארץ', שבמסגרתו כיסיתי את הפרשה הרלוונטית במשך כמה שנים, וכן משיחות עם ראשי המתיישבים במקום, קציני משטרה, שרים שכיהנו באותה עת בממשלה. שמואל ברקוביץ מסכם את הפרשה בספרו 'מלחמות המקומות הקדושים עמ' 193-195.
[32] 'הארץ', נדב שרגאי, 28.9.1993, 'חברה קדישא' שכונה יהודית בראס אל עמוד תאפשר גישה בטוחה יותר להר הזיתים'
[33] ראה הרחבה בסוגיה זו אצל נדב שרגאי, ירושלים, סכנות החלוקה, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2008, עמ'
40-48, וכן, שם, המקורות שעליהם נסמכים הדברים; וכן:
nadav shragai ;the Palestinian authority and the jewish Holy sites in the west bank-Rachels Tomb as a test case/Jerusalem center for public affairs/ 12-2007 וכן: אצל שמואל ברקוביץ, מלחמות המקומות הקדושים. שם. עמ' 215-223
