עבור לתוכן העמוד
Menu

חמאס והחוק ההומניטארי הבינלאומי

נייר רקע לכנס המרכז הירושלמי בנושא דיני מלחמה והתמודדות עם ארגוני טרור (18 ביוני, 2009) העימות בין ישראל לחמאס, במיוחד לאחר מבצע "עופרת יצוקה", מתאים להגדרה של "עימות חמוש" הטומן בחובו את יישום החוק ההומניטארי הבינלאומי. למרות שהחמאס מפר רבות מנורמות החוק ההומניטארי הבינלאומי, הגדרתו כשחקן לא-מדיני מקשה על החלת החוק עליו. דיני המלחמה התפתחו […]

נייר רקע לכנס המרכז הירושלמי בנושא דיני מלחמה והתמודדות עם ארגוני טרור (18 ביוני, 2009)

העימות בין ישראל לחמאס, במיוחד לאחר מבצע "עופרת יצוקה", מתאים להגדרה של "עימות חמוש" הטומן בחובו את יישום החוק ההומניטארי הבינלאומי. למרות שהחמאס מפר רבות מנורמות החוק ההומניטארי הבינלאומי, הגדרתו כשחקן לא-מדיני מקשה על החלת החוק עליו.

דיני המלחמה התפתחו לאורך ההיסטוריה בשתי מסגרות עבודה נורמטיביות נפרדות. הראשונה מוכרת בשםjus ad bellum, ומתייחסת לחוקיות היציאה למלחמה. תחום זה נתון לשליטת אמנת האו"ם, כמו גם לחוק הבינלאומי. מסגרת העבודה הנורמטיבית השנייה נקראת jus in bello, וידועה גם כחוק ההומניטארי הבינלאומי. תחום זה מסדיר את האופן בו מנוהלת הלחימה, מרגע שהצדדים היריבים נכנסו לעימות חמוש. החוק ההומניטארי הבינלאומי מיושם במצבי עימות חמוש, בין אם בינלאומיים או מקומיים. מטרתו העיקרית היא להגן על אזרחים ועל אנשים בקטגוריות אחרות, אשר אינם משתתפים בעימותים. על מנת להשיג את היעד הזה, החוק ההומניטארי הבינלאומי מגדיר אילו פעולות הן לגיטימיות ואילו אסורות במהלך עימותים חמושים. החוק ההומניטארי הבינלאומי מתייחס באופן שווה לכל הצדדים המעורבים בסכסוך חמוש, ללא קשר לצדקת הסיבות ליציאתם למלחמה מלכתחילה.

ההסכמים החשובים ביותר הקשורים לחוק ההומניטארי הבינלאומי הם ארבע אמנות ז'נבה מ- 1949 ושני הפרוטוקולים הנלווים מ- 1977. התנאים שנקבעו בהסכמים הללו מגדירים את קטגוריות האנשים והדברים (objects) המוגנים מפני התקפות במהלך עימותים חמושים. התנאים גם מטילים מגבלות על האמצעים והשיטות הננקטים בעת מלחמה, בתיאום עם עקרונות ההבחנה, המידתיות, הנחיצות הצבאית וההומאניות. מן הראוי לציין כי פעולות "טרור" נאסרות במפורש על ידי ההסכמים הללו ומוגדרים כ"פעולות או איומים אלימים שמטרתם העיקרית היא להפיץ טרור בקרב האוכלוסיה האזרחית". רבים מהכללים שנקבעו באמנות ז'נבה והפרוטוקולים הנלווים, כמו למשל האיסור על פגיעה באזרחים, הפכו לנורמות מקובלות בחוק ההומניטארי הבינלאומי.

תנועת החמאס איננה ממשלתה הלגיטימית של מדינה מוכרת, ולכן נחשבת לשחקן לא-מדיני (non-state actor). עם זאת, יש לה ארגון ברמה גבוהה, תשתית צבאית, מרכיבים פוליטיים וחברתיים, ושליטה דה-פקטו על טריטוריה מוגדרת – רצועת עזה. אין ספק כי היקף ועוצמת הלחימה במהלך מבצע "עופרת יצוקה" הספיקו להגדרתה כ"עימות חמוש" לפי החוק ההומניטארי הבינלאומי. אפילו בחודשים שקדמו למבצע, הלחימה הייתה אינטנסיבית, בהתחשב באלפי הרקטות ששיגרו לוחמי החמאס לעבר ערי ישראל, ואשר הטילו טרור על חייהם של אלפי ישראלים. לאור זאת, העימות בין ישראל לחמאס, במיוחד לאחר הפתיחה במבצע "עופרת יצוקה", מתאים להגדרה של "עימות חמוש" הטומן בחובו את יישום החוק ההומניטארי הבינלאומי.

בעולם המשפטי קיימת מחלוקת בנוגע לשאלה אם הסכסוך בין ישראל לחמאס הוא עימות בינלאומי או מקומי. יחד עם זאת, ישנן נורמות מקובלות של החוק הבינלאומי המתייחסות הן לעימות בינלאומי והן לעימות מקומי. להלן כמה מאותן נורמות מקובלות, שהופרו על ידי החמאס:

  1. הצדדים המעורבים בסכסוך מחויבים להבחין כל העת בין לוחמים לאזרחים. יש לכוון מתקפות רק על לוחמים, ולא על אזרחים.
  2. פעולות או איומים אלימים שנועדו לזרוע אימה בקרב האוכלוסיה האזרחית הם אסורים.
  3. הצדדים המעורבים בסכסוך מחויבים להבחין כל העת בין מטרות (objects) אזרחיות למטרות צבאיות. יש לכוון מתקפות רק על מטרות צבאיות, ולא על מטרות אזרחיות.
  4. מתקפות בלתי מידתיות הן אסורות. מתקפות בלתי מידתיות הן: (א) כאלו שאינן מכוונות על מטרות צבאיות, (ב) כאלו שעושות שימוש באמצעים או בשיטות לחימה שלא ניתן להגביל את השפעתם כנדרש בחוק ההומניטארי הבינלאומי.
  5. הצדדים המעורבים בסכסוך חייבים לנקוט בכל אמצעי הזהירות העומדים לרשותם על מנת להגן על האוכלוסיה האזרחית ועל מוסדות אזרחיים.
  6. השימוש בכלי נשק שפגיעתם היא בלתי מידתית הוא אסור.
  7. יש לנהוג באזרחים ובאנשים המצויים מחוץ ללחימה בצורה הומאנית.
  8. השימוש במגנים אנושיים הוא אסור.
  9. כל צד בסכסוך חייב לכבד ולהבטיח את כיבוד החוק ההומניטארי הבינלאומי על ידי לוחמיו ועל ידי אנשים או קבוצות הפועלים תחת הוראותיו.

המסקנה העולה מן הדברים היא שעל מנת להגן על אזרחים בצורה הטובה ביותר בעת עימותים חמושים, על החוק ההומניטארי הבינלאומי לכפות מגבלות לא רק על מדינות, אלא גם על שחקנים לא-מדיניים, כגון יחידים וארגונים חמושים. כמו כן, יש לעדכן את הגדרות החוק בהתאם לאמצעי ושיטות לחימה מודרניות, על מנת להשיג בצורה טובה יותר את יעדיו.