עבור לתוכן העמוד
Menu

בחינה מחודשת של השואה מתוך מגוון הקשרים

בחינה מחודשת של השואה ממגוון היבטים חייבת לכלול את הסיבה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, שנבעה מאידיאולוגיה גזענית טהורה, ואת ההקשר הכללי של ג'נוסייד, שביחס אליו השואה היא אירוע חסר תקדים ועם זאת מציאות שעלולה להישנות. לקריאת המאמר המלא באנגלית: Reviewing the Holocaust Anew in Multiple Contexts את השואה יש לבחון במגוון הקשריה: היסטוריה יהודית, אנטישמיות, היסטוריה […]


בחינה מחודשת של השואה ממגוון היבטים חייבת לכלול את הסיבה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, שנבעה מאידיאולוגיה גזענית טהורה, ואת ההקשר הכללי של ג'נוסייד, שביחס אליו השואה היא אירוע חסר תקדים ועם זאת מציאות שעלולה להישנות.

לקריאת המאמר המלא באנגלית: Reviewing the Holocaust Anew in Multiple Contexts

את השואה יש לבחון במגוון הקשריה: היסטוריה יהודית, אנטישמיות, היסטוריה אירופית ועולמית, וכו'. בתוך כך, ישנם שני הקשרים חשובים נוספים – מלחמת העולם השנייה ורצח עם – השלובים זה בזה. אילולא המלחמה, סביר להניח שלא היה מתבצע ג'נוסייד של יהודים. מהלכי המלחמה הם שקבעו את השתלשלות הטרגדיה. בתוך כך, כיום מתחדדת ההכרה שלמרות שיש להבין את התפתחות הגורמים הצבאיים, הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים של התקופה, לב לבה של מלחמת העולם השנייה, כפי שבא לידי ביטוי בהשפעתה התרבותית הכוללת, טמון בפשעים שביצעו הנאצים, ובראשם רצח העם היהודי. לפיכך, הקשר בין השואה למקרים אחרים של רצח עם, בהקשר המלחמתי, הוא חיוני להבנת טרגדיית השואה והיבטיה הייחודים והאוניברסאליים. הדיון בשואה צריך להיעשות במסגרת משולשת: השואה במרכז, עם מלחמת העולם השנייה והג'נוסייד כרקע הכרחי.

המניעים למלחמת העולם השנייה

השאלה מדוע פרצה מלחמת העולם השנייה, ולא איך פרצה, נשאלת לעיתים נדירות. מדוע ההנהגה הגרמנית רצתה לפתוח במלחמה, בניגוד לרצונו של העם הגרמני? רוב העדויות מן התקופה מראות שהמניע למלחמה היה מניע אידיאולוגי טהור. התנועה הנאצית עלתה לשלטון כשהיא מחויבת להתפשטות ולכיבוש, תוך התבססות על אידיאולוגיה גזענית. היא תפסה את המלחמה כמצבה הטבעי של חברה אנושית בריאה.

אלא שעבור האזרח הגרמני הפשוט, העדיפות הראשונה במעלה הייתה התגברות על התנאים הכלכליים האיומים ששררו אז בגרמניה. נקודת המוצא של הנאצים מהמכשולים הכלכליים הגדולים הללו, שנבעו מיעדיה השאפתניים של האידיאולוגיה שלהם, הייתה הקצנה הולכת וגוברת ומרוץ לעבר מלחמה וכיבוש. הם הצליחו לשמור את הראש מעל המים מבחינה כלכלית על ידי ניצול חסר רחמים של בנות בריתם והמדינות אותן כבשו.

היהודים היוו את המטרה הראשונה של מדיניות כלכלית זו. עם זאת, שדידת נכסיהם של היהודים לא הייתה הסיבה לשואה. השמדת היהודים, שהיוותה נדבך משתמע, ולא מפורש, של האידיאולוגיה הנאצית מראשיתה, הייתה אחת מתוצאותיה העיקריות. הנאצים שדדו תחילה את היהודים, ואז הרגו דווקא אותם, ולא אחרים, משום שהאנטישמיות הייתה מרכיב מרכזי בתפיסת העולם הנאצית.

המלחמה ניזונה מאופיו הדתי לכאורה של הנציונאל סוציאליזם, שנשא עמו הבטחה של גאולה בהובלתו של אדולף היטלר, משיח בשר ודם. המאבק להשגת האושר הנצחי, כך האמינו, יתנהל מול השטן, שהתגלם בדמותו הסטריאוטיפית של היהודי. השקפה זו, שמקורה באנטישמיות הנוצרית, הייתה קלה להבנה עבור המוני גרמנים. האנטישמיות הנוצרית מעולם לא הטיפה לרצח עם, אבל היא שהיוותה את מקור החשיבה הנאצית, בניגוד למה שטוענים ידידינו הקתולים.

השואה כמאורע חסר-תקדים

חוסר התועלת שברצח העם היהודי הוא אחד המאפיינים המבדילים את השואה משאר מקרי הג'נוסייד. מאפיינים אחרים הם הטוטליות (השאיפה להשמיד כל יהודי), האוניברסאליות (הרעיון, שפותח בשלבים, לפיו היחס ליהודים בכל מקום בעולם צריך להתאים למודל הנאצי), והעובדה שנעשה שימוש חדשני באמצעים טכנולוגיים מודרניים לשם רצח מיליוני בני אדם בידי חברה מתורבתת בלבה של אירופה.

ברור לכל כי השואה הייתה רצח עם, וככזו, לא רק שניתן אלא חובה להשוותה למקרי ג'נוסייד אחרים. ייחודיותו של מאורע נמדדת על פי חד-פעמיותו. אם השואה הייתה ייחודית במובן זה, הרי שהיא לא תחזור עוד לעולם וממילא אין לה רלוונטיות להווה ולעתיד. אלא שהשואה לא הייתה ייחודית. היא הייתה מאורע חסר-תקדים, ג'נוסייד שלא היה כדוגמתו. עם זאת, השואה יכולה להפוך לתקדים, ובמידה מסוימת כבר הפכה לכזה. השואה עלולה לקרות שוב, ליהודים ולאחרים, בידי כל אחד. אולי לא בדיוק באותו האופן, אבל באמצעים דומים.

האם ניתן למנוע שואה?

האם יש איזושהי דרך למנוע רצח המוני וג'נוסייד? הסיכויים לכך, כך נראה, אינם מעודדים. הסוציולוג האמריקני רודולף ראמל מעריך כי 169 מיליון אזרחים נפלו קורבן לממשלות ולתנועות פוליטיות במהלך 87 השנים הראשונות של המאה ה- 20. לשם השוואה, 34 מיליון חיילים נהרגו במהלך אותה תקופה, שכללה שתי מלחמות עולם. מומחים אמנם הטילו ספק בנתונים של ראמל, אבל המספרים המדויקים אינם באמת רלוונטיים: התמונה הכוללת מראה שהרג המוני של אזרחים ממשיך באין מפריע.

האנושות חיה בעולם קטן תחת איום ההשמדה העצמית. האיום כולל לא רק רצח עם, אלא גם נשק להשמדה המונית, אסונות אקולוגיים שמקורם בהתערבות האדם בטבע, ומחלות חשוכות מרפא. רצח עם, לפיכך, איננו הבעיה היחידה שיצרה האנושות לעצמה. יש לזכור כי המין האנושי החל בעלייתו המטאורית רק לפני כ- 150 אלף שנה, וכי נוכחותו על כדור הארץ מוגבלת בזמן. במוקדם או במאוחר ניעלם כולנו מעל פני האדמה ויש לקוות שמטרת האנושות היא לגרום לכך שהדבר יקרה כמה שיותר מאוחר. רוב בני האדם אינם טובים לחלוטין או רעים לחלוטין. רובנו נמצאים איפשהו באמצע. אולי זה מה שנותן תקווה לעתיד.

יהודה באואר הוא פרופסור (אמריטוס) במכון ליהדות זמננו של האוניברסיטה העברית בירושלים ומשמש כיועץ אקדמי למוסד 'יד ושם'. בקרוב ייצא לאור ספרו The Death of the Shtetl. 

1. השואה
השואה עמי נדב שפלה (24/04/2009 10:35:04)

2. היהדות והנצרות
מאיר TORONTO (24/04/2009 17:07:49)