מאז סיום מבצע עופרת יצוקה, ישראל מתקשה לתת מענה להאשמות שמטיחים בה ארגוני זכויות האדם ולמעשה הורידה את המסך כמעט לחלוטין על מערך ההסברה של משרד החוץ ודובר צה"ל. ייתכן שקיים חשש מתביעות משפטיות, אולם הנזק שבמדיניות "שב ואל תעשה" גדול יותר מבירור העובדות.
המלחמה נגד חמאס ברצועת עזה (מבצע "עופרת יצוקה") הניעה מספר תהליכים מסוכנים מבחינתה של ישראל בזירה המדינית, התקשורתית, המשפטית ובדעת הקהל. על אף שהייתה זו מלחמת מגן מוצדקת נגד ארגון טרור שהשתלט בהפיכה צבאית עקובה מדם על מוסדות הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, הדיווחים בתקשורת והפרסומים התכופים של ארגוני זכויות האדם קיבעו את הדימוי של ישראל כמדינה המפעילה כוח צבאי ללא הבחנה בין "לוחמים ל"אזרחים" ובאופן בלתי פרופורציונאלי לאיום הנשקף נגדה.
ההאשמות נגד ישראל מתמקדות בנושאים הבאים שמשמעותם הלכה למעשה פשעי מלחמה: הפרת הפסקת האש מלכתחילה ע"י ישראל בפעולה בתחילת נובמבר נגד מנהרה שלחמאס בגבול ישראל עם רצועת עזה, הפרת עקרון המידתיות בתגובה הצבאית, פגיעה מכוונת באזרחים וביעדים אזרחיים (צוותי אמבולנס, פרלמנט, האוניברסיטה האסלאמית וכיוצא באלה), שימוש באזרחים כמגנים אנושיים במהלך הלחימה, שימוש באמצעי לחימה האסורים ע"פ החוק הבינלאומי בסביבה עירונית צפופה (זרחן לבן), מניעה או עיכוב של פעילות צוותי החילוץ הרפואיים גם כאשר הנסיבות המבצעיות אפשרו את כניסתם לשטח.
הביקורת נגד פעולותיה של ישראל ברצועת עזה לגיטימית, ואולם, בחינת היעדים של חלק מהגופים המבקרים מגלה כי מטרתם העיקרית אינה חיפוש "הצדק המוחלט", אלא שימוש בזכויות האדם ככלי להשגת מטרות פוליטיות. אצל אחדים מהם יעד העל הינו שלילת זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית וחתירה למימוש "הצדק ההיסטורי" בהקמת מדינה אחת רב-לאומית בכל שטח פלסטין/ ארץ ישראל. זה הרקע מאחורי הקמפיין המציג את ישראל כ"מדינת אפרטהייד", אשר לצורך קידומו חברו יחדיו בברית מוזרה גורמים אסלאמיים קיצוניים וארגוני שמאל.
ההתמקדות בזכויות האדם מעניקה לארגונים אלה כוח מוסרי בעיני דעת הקהל ודימוי של חפות מאינטרסים פוליטיים. במקביל, היא מספקת להם מנופים יעילים שתכליתם לגרום באמצעות לחץ ציבורי ומדיני להגבלת יכולת הפעולה של צה"ל וחופש התמרון המדיני של הממשלה. צעדים אלה נתפסים כהכרחיים בדרך מותווית מראש החותרת לאלץ את ישראל לקבל בסופו של דבר תכתיבים מדיניים בנוגע להסדר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ה"מתקפה" מתבצעת בחזיתות רבות בעת ובעונה אחת וע"י קשת רחבה של ארגונים, אשר בחינת מקורותיהם הכספיים מלמדת כי מאחורי חלקם עומדים גורמים המעוניינים לקדם אג'נדה פוליטית ברורה. היעדים המיידים של ארגונים אלה הם החלת חרם בינלאומי על ישראל בכל התחומים (שכפול ההצלחה באופן דומה לזה של החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג בנוגע לגדר הביטחון), נקיטת צעדים משפטיים נגד בכירים במערכת הביטחון והפיכתה של ישראל ל"מצורעת" בזירה הבינלאומית בדומה לתקדים דרום אפריקה.
ישראל הרשמית מתקשה לתת מענה לאתגרים המוצגים לעיל. לאחר שוך הקרבות ירד המסך כמעט לחלוטין על מערך ההסברה של משרד החוץ ודובר צה"ל. בהתייחסויות רשמיות נמסר כי צה"ל עודנו מצוי בעיצומם של התחקירים על המלחמה. בשורה התחתונה, מאז סיום המלחמה לא הופץ (למעט בפרשת הריגת בנות ד"ר אבו אל-עייש וגם במקרה זה באופן חלקי בלבד) כל מידע בעל ערך היכול להבהיר את עמדת צה"ל בבחירת היעדים ובניהול הלחימה. בכך משחקת ישראל לידי מבקריה ומצטיירת כמי שיש לה מה להסתיר, ובפרט בהתייחס לטענות המרכזיות המושמעות נגדה באשר לפגיעה מכוונת באזרחים. יתכן שהחשש מפני תביעות משפטיות מניע את ישראל לגלות רגישות יתירה במסירת פרטים על התנהלות המלחמה. יחד עם זאת, הנזק שבמדיניות הסברה המתבססת על "שב ואל תעשה" גדול יותר מבירור העובדות לאשורן ההכרחי, ולא רק מטעמי הסברה.
