ישראל וחמאס מחליפים מהלומות במלחמה עקובה מדם, אך לשני הצדדים מטרה משותפת במלחמה – לאלץ את מצרים לפתוח את גבולה עם רצועת עזה. מצרים, מצדה, מסרבת בתוקף ועודנה "מאוהבת בכיבוש הישראלי".
ישראל מנהלת מלחמה נגד חמאס וארגוני הטרור הפלסטיניים, שגבתה מחיר דמים כבד בצד הפלסטיני ומתקפת טילים מסיבית יומיומית לעבר ישובים ישראליים. מבצע "עופרת יצוקה" נועד על פי ממשלת ישראל "ליצור מציאות ביטחונית טובה יותר בגבול רצועת עזה" ולאלץ את ממשלת חמאס, באמצעות הפעלת כוח צבאי, לחדול משיגור טילים לעבר ישובים ישראליים.
מנגד, בחמאס רואים במבצע הצבאי ניסיון ישראלי לפגוע קשות בשלטונו ברצועת עזה ולחזק את משטרו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) וזאת בעיתוי רגיש בזירה הפלסטינית. ב- 9 בינואר 2009 אמור להסתיים מועד כהונתו של אבו מאזן כ"נשיא פלסטין" וחמאס כבר הודיע, כי לא יכיר באבו מאזן כ"נשיא" לאחר מועד זה, אלא בממלא מקומו על-פי החוק הפלסטיני (ע"פ פרשנות חמאס) – סגן יו"ר הפרלמנט מטעם חמאס, אחמד בחר (יו"ר הפרלמנט אף הוא איש חמאס, עבד אל-עזיז דוויכ עצור בישראל).
למרבה האבסורד, לישראל ולחמאס יש אינטרס אסטרטגי משותף במלחמה, והוא – העברת האחריות על רצועת עזה לידי מצרים. חמאס מעוניין לצאת מן המערכה הנוכחית עם הישגים מדיניים משמעותיים בדמות התקדמות בתהליך ההכרה בינלאומית בשלטונו ברצועת עזה והסרת "המצור" מעל רצועת עזה, ובראש ובראשונה פתיחת מעבר רפיח לתנועה חופשית למצרים. תקוות חמאס, שבתום תקופת הרגיעה (תהדיאה) מצרים תממש את הבטחתה (ע"פ פרשנותו) ותסיר את המגבלות הקיימות במעבר רפיח, התבדו עם אמירות ברורות ורשמיות, לפיהם קהיר אינה מתכוונת לשנות את מדיניותה, על מנת שלא לפטור את ישראל ממעמד "המדינה הכובשת" ברצועת עזה.
נשיא מצרים, חוסני מובארק, אמר בהקשר זה ("אל-ג'זירה", 2 בינואר 2009), כי ישראל היא זו הצריכה לשלוט על מעבר הציוד בשל היותה "הרשות הכובשת השולטת על רצועת עזה". בשיחה עם עיתונאים אמר מובארק: "אומרים לנו- פתחו את מעבר רפיח. אוקיי, נניח שנפתח את מעבר רפיח. אבל מה ייכנס פנימה? הם אומרים – 'אדמת פלסטין היא אדמה כבושה'. ובאדמה כבושה הכובש הוא זה ששולט במה שנכנס ומה שיוצא… הבעיה היא שחמאס רוצים את המעבר רק בשבילם".
לא לחינם מדגישים מנהיגי חמאס, ח'אלד משעל ואיסמאעיל הניה, את התנאי המרכזי להפסקת אש בסיבוב העימות הנוכחי בהסרת "המצור" מעל רצועת עזה. תביעה זו מכוונת בעיקר למצרים, אותה מאשימה הנהגת חמאס, בסיוע האחים המוסלמים במצרים (תנועת האם של חמאס) ב"בגידה" בעם הפלסטיני ובשיתוף פעולה עם ישראל. בכיר בחמאס אמר בשיחה עם "אל-חיאת" (3 בינואר), כי ניתן ליישב את בעיית מעבר רפיח אם ישראל, ארה"ב והאירופאים יסכימו על פתיחתו, במשתמע כמעבר פלסטיני – מצרי ללא מעורבות זרה, ובכך ציין, "הם יסירו את המבוכה מה(עמדה) המצרית".
בניגוד לחמאס, ישראל מקפידה מאוד שלא להרגיז את הספינקס המצרי. "השלום הקר" עם מצרים, אך בעל החשיבות האסטרטגית, מחייב את ישראל לנהוג בזהירות ביחסיה עם קהיר. זו הסיבה העיקרית להימנעות הישראלית מלומר דברים מפורשים בנוגע לאחריות המצרית על רצועת עזה ולשתיקה מול הטענות ממצרים באשר להיותה של ישראל "שלטון כובש" בעזה. המבצע הצבאי ברצועת עזה, שכלל סדרת תקיפות של עשרות מנהרות ההברחה בגבול רפיח, מגביר את הלחץ על מצרים, מבית ובזירה הערבית, לפתוח את הגבול עם רצועת עזה ולקבל הלכה למעשה את האחריות על הרצועה. ישראל הרשמית לא תאמר דבר בעניין זה, אך סביר להניח, כי דמעות לא ימחו בירושלים אם מבצע "עופרת יצוקה" יביא בסופו של דבר לגבול פתוח בין עזה למצרים. בכך, טמונה האפשרות לשינוי המציאות הביטחונית גם בעוטף עזה, לפחות לתקופת הפוגה נוספת, אולי ארוכה יותר מקודמתה.
בסיכומו של דבר – "מלחמת עזה" מביאה לידי ביטוי קיצוני את אחד האבסורדים של הסכסוך הישראלי – פלסטיני. ישראל תוקפת יעדי חמאס וחמאס משיב בתקיפת ישובים ישראליים, אך
היעד העיקרי האמיתי של "בנק המטרות" בשני הצדדים הינו מצרים.
1. בכייה לדורות
ירדן בית שמש (09/01/2009 18:15:12)
2. אנחנו כבר ניצחנו
יהודיה גאה (14/01/2009 22:40:21)
