בלוגים

שחרור אסירים המשך הקונספציה השגויה של אוסלו

01/11/2006

קיימת בישראל תפישה שמדברת על כך שאחרי סיום תקופת ההנהגה של הדור הוותיק באש”פ, יבוא הדור הצעיר של אש”פ שמהווה את הכתובת הפוליטית שלנו. והם, מה לעשות, רוצחים עם דם על הידיים. חלק עדיין בכלא חלק כבר שוחררו והם שדרת ההנהגה הפלסטינית לעתיד לבוא. הרעיון הזה בא לידי ביטוי במרוואן ברגותי. השר שמעון פרס אמר באופן חד משמעי שכאשר הוא יהיה נשיא הוא יחון את מרוואן ברגותי.

בתקשורת מצוטטים בכירים למיניהם במערכת הביטחון שאומרים שאין ברירה וצריך לחון את הרוצחים. היו לנו עוד ברירות אבל אנחנו זלזלנו בהם והזנחנו אותם והיום קשה יותר לבצע אותם מבעבר אך הם עדיין הדרך היחידה.

האופציה הכי ברורה והכי טבעית היא שישראל תעזור להקים מערכת משפטית פלסטינאית מתפקדת שלוקחת אחריות ושדואגת לפלסטינאים. במקום זה ישראל שקועה בקונספט של תמיכה במליציות. ישראל אומרת “היה לנו עסק עם מליציות שזמנם עבר ועכשיו נעשה עסק עם מליציות צעירות”. ישראל נטועה עמוק בתוך הקונספציה הזאת, היא הורישה אותה לאירופאים ווהיא עלולה להוריש אותה גם לאמריקאיים וכך לא ייגמר הסכסוך אף פעם.

הדבר מצער, מכיוון שיש בתוך הדור הצעיר גם אנשים טובים אלא שהמסגרת היחידה בה הם יכולים לפעול היא מסגרת המיליציה של ארגוני אש”פ, ואז הם נעשים טרוריסטים.

ישראל לא צריכה לשאול כמה אנשים יש ל”שר מלחמה” כזה או אחר כדי להחליט מי יותר חזק. ישראל צריכה לשאול מיהו ה”מנדלה” הבא שיכול להקים ממלכתיות פלסטינאית, שהוא איש תרבות, שמבין את החשיבות של חינוך ושיכול להנחיל ערכים לדור צעיר שצריך לתפקד ולהחזיק מדינה.

עם שחרור אסירים יש לנו כבר ניסיון רע. במהלך אוסלו שחררנו את כל האסירים. האסירים המשוחררים האלה הקימו את גדודי אל אקצה. שחררנו אסירים גם בעסקאות שחרור השבויים ומי שנתן את האופי הטרוריסטי לאינתיפאדה הראשונה היו האסירים ששוחררו בעסקת ג’יבריל. ייתכן שבלי זה הייתה אינתיפאדה אחרת, אינתיפאדה  אזרחית, אינתיפאדה שהייתה מניחה את היסוד לממלכתיות פלסטינאית שאפשר לחיות איתה.

שחרור האסירים השפיע על כל התרבות האזרחית הפלסטינית, ומעניין שדווקא איש חמאס דובר הממשלה יצא לאחרונה עם מאמרים שמדברים על תרבות האלימות בחברה הפלסטינית. אין חברה אזרחית יש חברה אלימה ולפני תהליך אוסלו זה לא היה כך.

גם הדיבורים כאילו שחרור אסירים יחזק אבו מאזן, הגורם המתון כביכול, אינם נכונים. מהלך כזה בונה דווקא את חאלד משעל כמנהיג הפלסטיני. אבו מאזן אולי יזכה בכותרת לחצי יום, ואולי באופן מלאכותי וזמני ייתנו לו קרדיט חולף, אך ברור מעל לכל ספק שהמנצח הגדול הוא חאלד משעל שבונה את עצמו בחטיפה הזאת ובצורה שהמשא ומתן הזה מתנהל כיורש של עראפאת.

אודות המחבר פינחס ענברי

פנחס ענברי, יועץ וחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, עיתונאי ותיק ופרשן לענייני ערבים והמזרח התיכון. מחברם של מספר ספרים העוסקים בפלסטינים, וביניהם:The Palestinians: Between Terrorism and Statehood (Sussex Academic, 1996).
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.