מי שהקשיב לדברי נסראללה ביום שישי יכול לראות את המפה החדשה של המזרח התיכון שבה ישראל והממשלות הסוניות בצד אחד והשיעה (בתוספת אל-קעידה) בצד השני. וכך למעשה יוצא שישראל, ערב הסעודית, ירדן ומצרים הם באותו צד של המתרס. אך השאלה היא האם "התכנסות" גורפת בגדה המערבית היא הדרך לגבש ולייצב את המחנה הזה. על בסיס ניסיון העבר סביר להניח שזה יוביל להיפך הגמור.
ייתכן שכעת לאחר מלחמת לבנון ישראל תרצה לשים את כל הקלפים על פריצת דרך במישור הפלשתיני באמצעות מעורבות בינלאומית, קרי אימוץ התוכנית הסעודית הכוללת נסיגה מיהודה ושומרון ומזרח ירושלים והצבת כוחות אירופים וטיפוח מרואן ברגותי כמנהיג הפלשתיני הבא. רמז לכך ניתן לראות גם בחזרתו של ברגותי כמועמד לשחרור במו"מ.
ראשית, צעד כזה דורש תמיכה ציבורית שספק אם הממשלה זוכה לה לאחר מלחמת לבנון. גם ההתפתחויות בתוך הרש"פ לא מאפשרות צעדים גורפים שכן החמאס והפתח' ערוכים כעת למלחמת אזרחים וכמו שראינו בעבר -על מנת למנוע מלחמות פנימיות בסופו של דבר הם יאחדו כוחות נגד ישראל.
צעדים לא מחושבים בגדה המערבית עלולים לאיים גם על ירדן שתראה את המעורבות הסעודית כמאיימת על מעמדה בירושלים. יתירה מכך, מהלך שמחבר את ישראל עם הסונה יוביל להיערכות נגדית של איראן והחיזבאללה שירכזו את כל המאמצים כדי לסכל אותה וסביר להניח שהם יצליחו בכך משום שהרבה יותר קל לעשות כמה פיגועים גדולים מאשר לבנות תהליך שלום.
אמנם צריך לראות במעורבות שמגלות הממשלות הערביות בפתרון הבעיה הפלשתינית צעד מאוד חיובי אך "השטן נמצא בפרטים הקטנים". המזה"ת זקוק היום לרגיעה וליציבות. סערות חדשות אינם הפיתרון. צעדים גורפים עלולים להוביל את החברה הישראלית ואת המזה"ת כולו לחוסר יציבות שיסכנו את ישראל ירדן והרש"פ.
